Skip Navigation Linksדף הבית > ערך אנציקלופדי
 
 
מרטין בובר ( 1878 - 1965 )


קווים לדמותו ופועלו

מרטין בובר, איש רוח, פילוסוף נודע ואחד מגדולי הוגי הדעות בדורנו, היה גם סופר, מתרגם ומנהיג ציוני.
מרטין בובר נולד בעיר וִינָה (בירת אוֹסְטְרִיָה), ואת שנות נעוריו בילה בגָלִיצְיָה ולמד באוניברסיטאות בשווייץ ובגרמניה. הוא נענה לקריאתו של הרצל לפעול למען התנועה הציונית לקראת כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. בשנת 1903 עבד בעריכת השבועון הציוני 'דִי וֶועלְט' ('העולם') שייסד הרצל.
אמנם בובר השתתף בקונגרסים הציוניים ולקח על עצמו מטלות ארגוניות רבות, אך מהתחלה היה קרוב יותר למחשבה הלאומית הרוחנית של אחד-העם מאשר לחשיבה המדינית של הרצל. בובר היה חבר ב'סיעה הדמוקרטית', יחד עם חיים וייצמן, אשר התנגדה לדרך הניהול של הרצל את התנועה הציונית.

בובר מנהיג רוחני
כאמור, בובר התעניין בציונות ותמך בה מגיל צעיר, אך, נראה, שעיקר תרומתו כמנהיג ציוני היה כוחו הרוחני-חינוכי כמורה וכהוגה מצטיין, שסחף את הנוער היהודי אל התנועה הציונית. את עיקרי התפיסה הציונית שלו העלה בובר בקובץ מאמרים שפרסם בשנת 1911 בשם: 'שלוש שיחות על היהדות'.
בעקבות מאמרים אלה היה בובר לדמות משפיעה ביותר על חייהם של צעירים יהודים אינטלקטואלים, אשר למדו באותה התקופה באוניברסיטאות במרכז אירופה ובגרמניה.

מה היה בהגותו של בובר שכבש את הנוער הצעיר?
בובר הבין את מצוקתם של הצעירים היהודים המשכילים. הם היו נתונים בין החברה היהודית המסורתית מזה ובין החברה המודרנית המתבוללת מזה. הם למדו באוניברסיטאות ורצו להתערות בחברה, אך חשו שאינם מתקבלים באופן טבעי לחברת צעירים שאינם יהודים. כתוצאה מכך הם חשו גם ניכור מצד הסביבה הכללית וגם תלישות ממורשתם היהודית הדתית.
דור צעיר זה חיפש את דרכו ומצא מענה ברעיונותיו של בובר. בובר קרא להם לסגל לעצמם גישה חיובית כלפי המורשת היהודית שלהם. הגישה שהוא הציע לא הייתה שיבה אל המצוות אלא שיבה אל רגש דתי פנימי. הוא נתן ליהדות משמעות חדשה – רוחנית ואישית.
בובר תקף את חוקי ההלכה הנוקשים, וראה בהם אחראים להתנוונות של הרוח האישית, הרגשית והיצירתית של הדתיות היהודית.
וכך כתב על חוקי ההלכה היהודית:
"החוק זכה לעוצמה שלא זכה לה שום חוק בשום אומה בזמן מן הזמנים. לא הייתה שום עשייה אישית, שלידתה ברגש... לא הייתה שום חשיבה עצמאית ויוצרת; רשות הביטוי ניתנה רק לחיטוט בספריו של החוק."
מתוך: "רנסנס ותנועה" (1903); התנועה היהודית, 94–95

בובר הבחין בין דת לבין דתיות:
הדת קפואה, נוקשה, צמודה להלכה ולמצוות ואינה מתחדשת.
הדתיות מאפשרת התחדשות יצירתית ביטוי פנימי, רוחני, אישי ואנושי של מפגש עם האל.
וכך כתב:
"דתיות היא רגשו של אדם, המתחדש לעולם... רגש ההתפלאות וההערצה שבאדם לכך, שמעבר לחילופיותו ותלותו קיים משהו מוחלט המתפרץ והולך מתוכה, משא נפשו של האדם, לבוא במגע חי עם אותו מוחלט וברצונו להגשימו במעשהו ולהכניס אותו לתוך עולם האדם."
מתוך: "דתיות יהודית" (1913); תעודה ויעוד, א, 70–72

גישתו זאת, שאמנם הייתה דתית במהותה אך אינה מחייבת שמירת מצוות, הביאה את הצעירים אל הציונות. הם הגיעו מפני שההתגשמות העצמית של הזהות החדשה, שהציע בובר, הייתה אפשרית באמצעות הציונות. לפי תפיסה זאת, את הזהות החדשה של יהדות רוחנית-פנימית וכלל-אנושית, אשר גם חותרת לצדק בעולם, אפשר לממש באמצעות השתתפות בתהליך התחייה הלאומי ובעלייה לארץ-ישראל.
המוצא הרוחני שהציע בובר לצעירים אלה, עזר לרבים לצאת מן המתח החברתי-פסיכולוגי שאליו נקלעו. החברה החדשה שתקום בארץ-ישראל, לפי חזונו של בובר, קסמה לרבים מהם. בחברה שהוא תיאר, יהיו תאים קהילתיים – מעין קומונות, ולא חברה ריכוזית, שמורכבת מארגונים בעלי אינטרסים שכופים את סמכותם.
לנוער היהודי שרובו דגל בסוציאליזם וחיפש אחר אחווה רוחנית וחברתית, שתפיג את תחושת הניכור והתלישות שלו, הייתה הגותו של בובר כסם מרפא.
מהו ניסיון חייו האישי של בובר, אשר אִפְשֵׁר לו להבין את הלכי הרוח של הנוער בזמנו?

תולדות חייו
מרטין בובר נולד בשנת 1878 בעיר וִינָה (בירת אוֹסְטְרִיָה), אך גדל רוב שנות ילדותו המוקדמת בבית סבו המשכיל, ר' שלמה בובר, בעיר לְבוֹב אשר בגָלִיצְיָה. בנעוריו הוא לא השתייך לתנועה החסידית, שפעלה בגליציה באותה התקופה, אך החוויה החסידית ששלטה באזור זה, הטביעה את חותמה על התפתחות הגותו כשבגר.
"בתנועת החסידות התרחש לזמן קצר ניצחונה של יהדות המעמקים, נושאת המסורת התשתיתית של היהדות, על היהדות הרשמית, השטחית. ... התורה החסידית היא הדבר החזק ביותר והמקורי ביותר שהגולה יצרה, היא המבשרת של הלידה מחדש של היהדות. שום התחדשות על היהדות אינה אפשרית ללא שתישא בתוכה את מרכיביה של החסידות."
מתוך: Die Legende des Baalschem [אגדות הבעל שם טוב], פרנקפורט ע"נ מיין, 1908, מההקדמה, 5 - 6

בובר קיבל חינוך רב-לשוני: בביתו דיברו יידיש וגרמנית, הוא ידע עברית וצרפתית כבר בשנות בַּחֲרוּתוֹ, ובבית-הספר למד בשפה הפולנית.
בגיל 14 חזר בובר לבית אביו בלבוב. משבר דתי, שעבר זמן לא רב לאחר מכן, הוביל אותו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות, ולהתחיל להיטמע יותר ויותר בתרבות האירופית של אותן השנים. הוא החל להתעניין בכתביהם של הפילוסופים עמנואל קאנט, סרן קירקגור ופרידריך ניטשה, והתרשם מהם עמוקות.
בשנת 1896 עקר לווינה, כדי ללמוד באוניברסיטה. ארבע שנים לאחר מכן למד בלַייפְּצִיג, בציריך ובברלין. בשנת 1898, כשהיה לפעיל ציוני, ייסד בלייפציג את 'מועדון הסטודנטים היהודים' באוניברסיטה המקומית. כאן החלה פעילותו החשובה בקרב הנוער היהודי.
בשנת 1901, לאחר שנפרדה דרכו מדרכו של הרצל, תמך בובר בחיים וייצמן. ביחד הם ייסדו בקונגרס הציוני ה-5 את 'הסיעה הדמוקרטית', אשר התנגדה לחלק מעמדותיו של הרצל.
בשנת 1904 נטש בובר את פעילותו החברתית-ציבורית. הוא חזר לעסוק בפילוסופיה של הדת ובחקר החסידות והמיסטיקה הנוצרית והיהודית. משנת 1911 ייסד כתב-עת בשם 'דֶער יוּדֶה' ('היהודי') וערך אותו עד שנת 1924. בכתב-העת הזה הוא נתן ביטוי להשקפותיו הציוניות ולפילוסופיה שלו.
את חיבורו הגדול בתחום הפילוסופיה של הדת, שנקרא: 'אני אתה', פרסם בשנת 1923. בשנות ה-20 (של המאה ה-20) הוא תרגם מחדש את המקרא לגרמנית ב-14 כרכים, יחד עם ידידו, הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג.
בעיר פְרַנְקְפוּרְט (גרמניה) הקימו בובר ורוזנצווייג מרכז יהודי להשכלת מבוגרים. משנת 1923 הרצה בובר על הנושא דת ומוסר באוניברסיטה בעיר זאת, ובשנת 1930 זכה במשרת פרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט.
שלוש שנים מאוחר יותר (1933), במחאה על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, פרש בובר מתפקידו באוניברסיטת פרנקפורט. ובאותה השנה, ב-4 באוקטובר, אסר עליו השלטון הנאצי לשאת הרצאות.
בימי השלטון הנאצי עמד בובר בראש מפעלי חינוך יהודיים בפרנקפורט ושימש בתפקיד זה במשך 5 שנים. מטרתו הייתה לחזק ולחשל את הכוחות הפנימיים של יהודי המקום.
בשנת 1938 עלה מרטין בובר לארץ-ישראל. כאן הוא קיבל משרה של מרצה לפילוסופיה של הדת באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1942, ביחד עם י' ל' מגנס, ייסד את תנועת 'איחוד'. התנועה תמכה באיחוד בין יהודים לערבים וביצירת משטר בארץ-ישראל, שיתבסס על שוויון זכויות בין יהודים לערבים.
בשנת 1951 פרש בובר מן האוניברסיטה העברית. הוא נסע כמה פעמים לארצות הברית ולארצות אחרות ונשא שם הרצאות. מגעיו עם חיי התרבות של גרמניה אחרי המלחמה ונכונותו לקבל את פרס גיתה של העיר הַמְבּוּרְג, עוררו זעם בחוגים יהודיים.
עד היום, מדי שנה, מעניקים בגרמניה את 'מדליית בובר-רוזנצווייג' של 'ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי' לאנשים אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.
מרטין בובר נפטר ב-13 ביוני בשנת 1965 בביתו בירושלים.



מתוך משנתו
עם ישראל בייחודו
השליחות של עם ישראל
לפי תפיסתו של מרטין בובר, הוטלה על העם היהודי שליחות מוסרית ורוחנית, אשר ראשיתה בהתגלות האלוהית. ההתגלות הטילה על בני ישראל, ועל הדורות הבאים, את החובה להפיץ צדק ומוסר חברתי לאנושות כולה.
על היהודים הוטלה החובה ליצור בארצם קהילה אנושית, אשר שואפת מכורח הערכים הרוחניים והמצוות להביא לשלמות את היחסים שבין אדם לחברו. וכך, בניגוד לציבור הדתי, שדיבר על הזכות ההיסטורית לשבת בארץ-ישראל בשל הבטחה אלוהית, תפס בובר את הבחירה של העם לא כהבטחה וכזכות, אלא כחובה מיוחדת בבסיס ייעודו של העם. ולדעתו, את השליחות האלוהית שהוטלה על היהודים, הם יוכלו להגשים רק בהקמת בית לאומי-תרבותי בארץ-ישראל, אשר יתיישבו בו כעם ולא כיחידים.
וכך כתב:
"המקרא אומר לנו, ודעתנו הפנימית ביותר מעידה על כך, שלפנים, לפני שלושת אלפים שנה ויותר, נתרחשה עלייתנו לארץ זו בוודאות של פקודה ממרום, לכונן כאן, על ידי דורות עמנו, סדר חיים של צדק, מין סדר שאין בידי יחידים להגשימו בתחום הווייתם הפרטית, אלא רק בידי עם להגשימו..."
מתוך: "מכתב גלוי למהטמה גנדי" (1939); תעודה ויעוד, ב, 167


"על התביעה היהודית לא יכולנו ואיננו יכולים לוותר; שהרי תלוי בארץ זו דבר עוד יותר נעלה מחיי עמנו, היינו מפעלו, וזאת אומרת, הצו האלוהי שניתן לו."
מתוך: "מכתב גלוי למהטמה גנדי" (1939); תעודה ויעוד, ב, 169–172


על הקשר בין הארץ לעם
לפי בובר, ביהדות יש מיזוג עתיק יומין בין עם קדוש לבין ארץ קדושה, והרעיון הלאומי הציוני אינו דומה במהותו ללאומיות של עמים אחרים.
וכך כתב:
"כל עוד אנו רואים את הרעיון 'ציון' כאחד הרעיונות הלאומיים בלבד, אין אנו יודעים את משמעו האמתי.
מדברים אנו על רעיון לאומי, כשאיזה עם מעלה את אחדותו, את קשרו הפנימי, את טיבו ההיסטורי, את מסורותיו, את התהוותו והתפתחותו, את גורלו וייעודו, ועושה אותם עניין לתעודתו ונימוק לרצונו. לפי זה יש לקרוא את רעיון ציון של עם ישראל בתקופתנו בשם רעיון לאומי. אולם הצד העיקרי שבו הוא דווקא מה שמבדילו מכולם.
אופייני הוא למעמד הדברים, כי הרעיון הלאומי הזה לא נקרא כאחרים על שם עם, אלא על שם מקום. בזה נתבטאה העובדה, שאין המדובר כאן בעם כשלעצמו, אלא בחיבורו עם ארץ, עם ארץ מולדתו. ... השם קיבל עוד בקדמות הימים את זיוו של מקום קדוש. "
מתוך: בין עם לארצו, 1944, 1–2


לטענתו, השאיפה לשוב לארץ-ישראל אינה נובעת מרוח הלאומיות, אשר שלטה באירופה במאה ה-19, אלא ממציאות רוחנית, פנימית ועתיקת יומין של היהדות.
וכך כתב:
"כי בהבדל מרעיונותיהם הלאומיים של עמים אחרים הרי הרעיון המכונה בהם זה לא היה חידוש, לא היה פרי ההפיכות החברתיות והמדיניות, שבטויין הייתה המהפכה הצרפתית, אלא רק בחינת המשך, רק עיצוב חדש, המותאם לצורת התנועות הלאומיות במאה הי"ט, של מציאות רוחנית עתיקת היומין, דתית ועממית כאחת. ומציאות זו הייתה הזיווג הקדוש, המרוכז בשם ציון, זווג של עם "קדוש" עם ארץ "קדושה". "
מתוך: בין עם לארצו, 1944, 1–2


בובר ייחס לציונות ולשיבה לארץ-ישראל משמעות אוניברסאלית – צעד שייעשה למען האנושות כולה.
וכך כתב:
"אנו רוצים את ארץ ישראל לא "למען היהודים": אנו רוצים אותה למען האנושות, שכן רוצים אנו אותה למען הגשמת היהדות. בניין האנושות החדשה, שאליו כוונתנו, לא יקום בלי כוחה המיוחד של היהדות, בלי אותו כוח שעורר בימי קדם מאין כמוהו את האדם לחיות חיי אמת. כוח זה לא אבד ובטל מן העולם; הוא חי וקיים בתוך השחיתות ושומר על הזרע, שממנו עתידה הישועה לצמוח."
מתוך: "עמים, מדינות וציון – ויכוח עם הרמן כהן" (1916); תעודה ויעוד, ב, 160


תכנית הפעולה
שלא כמו הציוֹנים הפוליטיים-מדיניים, הדגיש בובר את הצורך הרוחני של היהודים יותר משציין את מצוקתם הפיזית, אשר הוחרפה בשל האנטישמיות. לדעתו, העם היהודי זקוק יותר מכול לבית, שישמש מרכז רוחני. בכך הלך בובר בדרכו של אחד-העם.
ייעוד העם היהודי, לפי תפיסתו, הוא הקמת בית לאומי-רוחני משלו ולא השתלבות בעמים. הוא הטיף להשקעה בחינוך של הנוער, לשינוי ערכיו ולעידודו להצטרף לתנועה הציונות.
וכך כתב:
"התנועה הציונית... ראש וראשונה במשימותיה עניינה להכשיר את לב העם, שיוכל להכין את עצמו לתחייה. ... עצומה המשימה וראשונה במעלה היא, קודמת היא לכל השאר ואין היא אלא תחיית הלבבות, שלימדנו אחד העם, זה האיש הראוי שנעלה את שמו ואת זכרו אף בקונגרס זה ברגש הערצה.
חינוך העם הוא המשימה הראשונה. השניה - הכשרת הארץ על ידי חלוצי עבודה."
מתוך: 'נאום בקונגרס הציוני הי"ב' (1921); תעודה ויעוד, ב', 281 - 282


חשיבות החינוך ושינוי ערכים
לדעתו של בובר, הכנה לעלייה והתיישבות בארץ-ישראל קשורות לשינוי ערכים, לחינוך ולפעילות תרבותית.
וכך הוסיף בנושא זה:
"איני מאמין כי עלינו לשאוף להעמיס את האנשים על ספינות כמו מטען, לשלוח אותם לארץ ישראל ולצפות מהאדמה לחולל נס - שיקומו של העם החולה ביותר והחייאתו אל חיים חדשים. ... במקום זאת, עלינו לשקוד על שינוי הערכין של המנטליות היהודית, לא בעזרת תיאוריות אלא מכוחה של עשייה: לפתח כל הזמן גלים חדשים של בני אדם הכשירים להתיישבות ובו זמנית להכין תוכנית שעל בסיסה יוכלו השכבות המפותחות להיות הלוז של התיישבות זו. ... התפתחות בני אנוש קשורה באופן פנימי לחינוך לאומי: בפעילות תרבותית אמיתית הם מופיעים ביחד. ... הדבר החשוב ביותר, כמובן, הוא חינוך הנוער."
מתוך: "מרכז רוחני" (1902); התנועה היהודית, 78–94


המפגש עם הערבים
זכויות היהודים במסורת 'ברית שלום'
מרטין בובר קבע עיקרון מוסרי של דו-קיום ושל נכונות לפשרה עם הערבים בארץ-ישראל. הוא שאף להגשים את הרעיונות של הציונות – תוך פגיעה מעטה ככל האפשר ביריב הערבי.


אגודת 'ברית שלום' וארגונים אחרים
מכיוון שבהשגת שלום והבנה עם הערבים ראה בובר עיקר מרכזי של המפעל הציוני, הוא היה שותף להקמת ארגוני פשרה ודו-שיח עם הערבים, כגון: אגודת 'ברית שלום' (1925–1933). שורשיה של האגודה בגרמניה, ומלבד בובר היו חברים בה: ארתור רופין, הוגו ברגמן, גרשום שלום ואחרים. הם חיפשו דרך לבדוק את הסיכויים להגיע להבנה בין יהודים לערבים, וחשבו להעמיד את ממצאיהם לרשות 'הוועד הפועל הציוני'.
גישתה של 'ברית שלום' הניחה שההבנה בין יהודים לערבים היא תנאי חיוני להגשמת הציונות. היא דגלה במדינה יהודית-ערבית דו-לאומית בארץ, אשר תהיה לא מחולקת ובעלת שלטון עצמי. שלטון זה יתבסס על מתן זכויות פוליטיות שוות לשני העמים. שני הלאומים יחיו ביחד בלי קשר לגודלו של כל לאום.
"נמנה אני על חוג של אנשים, שמזמן כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים לא חדל להילחם לכך שהיהודים יבקשו שלום אמיתי עם הערבים. בשלום אמיתי כיוונו ומכוונים אנו לזה, ששני העמים ינהלו יחד את משק הארץ, מבלי שהאחד יהא רשאי לכפות את רצונו על השני. בשים לב אל מנהגי זמננו הבין-לאומיים הדבר נראה לנו כקשה מאד, אבל לא נמנע האפשרות. ידענו ויודעים אנו, שבמקרה הזה, היוצא מן הכלל ושאין אפילו כדוגמתו, מן החובה לחפש דרכים חדשות של התפשרות עמים והסכם עמים. גם בזה נשמענו ונשמעים אנו לצו."
מתוך: 'מכתב למהטמה גנדי' (1939); תעודה בישראל, ב', 169 - 172


בשנת 1933 התפרקה 'ברית שלום' בשל פרישה של חברים רבים ובשל מחסור במימון. בעקבותיה קמו ארגונים אחרים, ובהם: 'קדמה מזרחה', 'העול' ו'איחוד', אשר תמכו בפתרון צודק של הסכסוך היהודי ערבי. את תנועת 'איחוד' הקים י' ל' מגנס בשנת 1942, ובובר היה חבר הנשיאות שלה.
כאמור, בובר ביסס את תפיסתו הציונית על הדת. הוא דיבר על הזיקה הקדומה בין היהודים לארץ-ישראל, לא מפני שיש להם זכות היסטורית על הקניין, אלא כייעוד רוחני של עם ישראל, שיכול להתממש רק בארץ-ישראל. במפעל העבודה והיצירה היהודית בארץ-ישראל הוא ראה צידוק לזכותם של היהודים להתיישב בארץ זאת, אבל, כאמור, הוא קבע גם עיקרון מוסרי קיומי של דו-שיח ושל נכונות לפשרה בין שני העמים.
וכך כתב:
"לא כדי לדחוק רגלי עם אחר או להשתלט עליו שואפים אנו לשוב אל הארץ, שבה אנו קשורים קשרים היסטוריים ורוחניים בל יינתקו, ואשר אדמתה שעליה יושבים כיום רק מעטים ומפוזרים, יש בה מקום גם לנו גם לשבטים השוכנים בה..."
מתוך: 'נאום בקונגרס הציוני הי"ב' - הצעת החלטה של בובר (1921); תעודה ויעוד, ב', 286 - 287


ועוד כתב:
"שיבתנו אל ארץ ישראל, שתבוא בעלייה גדלה והולכת ובגידול מתמיד, אינה באה לקפח זכויותיהם של אחרים. בברית צדק עם העם הערבי ברצוננו להפוך את מקום מגורינו המשותף לקהיליה פורחת פריחה כלכלית ותרבותית, ששכלולה יביא לכל אחד מן העמים התפתחות עצמית באין מפריע."
מתוך: 'נאום בקונגרס הציוני הי"ב' - הצעת החלטה של בובר (1921); תעודה ויעוד, ב', 286 - 287


עקרון 'קו התיחום'
בובר דיבר על "קו התיחום". זהו עיקרון מוסרי קיומי של דו-שיח ושל נכונות לפשרה, שמשמעותו: יש לשאוף להגשמה של הציונות בניסיון אמיתי למזער את הנזק של הערבים.
וכך כתב:
"עצמאותה של עדה אחת אסור שתושג על חשבון עצמאותה של עדה אחרת. ההתיישבות היהודית אל לה לנשל אף איכר ערבי אחד; העלייה היהודית אל לה לגרום להורדת המעמד הפוליטי של המתיישבים הקיימים - ועליה להוסיף ולהשביח את מצבם הכלכלי. מסורת הצדק מכוּונת לעתידה של הארץ הזאת כולה לא פחות מאשר לעתידו של העם היהודי."
מתוך: "משמעותה של הציונות" (1946); תעודה ויעוד, ב, 194






 
 
 
 
מרטין בובר 1878-1965 (צילום משנת 1961) ...
מרטין בובר, איש רוח, פילוסוף נודע, נחשב לאחד מגדולי הוגי הדעות בדורנו, היה גם סופר,...
 
 
 
 
 
   
על המאגר על המאגר מה תהיה השפה הרשמית של המדינה שתוקם, האם ידברו בה שפות אחרות. האם תהיה שפה אחת ללימודים גבוהים ולמדע, ושפה כשפת דיבור יומיומית. כיצד ניתן להפיץ את השפה העברית ומה הם המשאבים שיש להשקיע בזאת. התרומה המיוחדת של הוצאת ומרכזי חינוך לטיפוח העברית. מהו היחס שיש להעניק לשפות היהודים באירופה - היידשיש והלאדינו
מה תהיה השפה הרשמית של המדינה שתוקם, האם ידברו בה שפות אחרות. האם תהיה שפה אחת ללימודים גבוהים ולמדע, ושפה כשפת דיבור יומיומית. כיצד ניתן להפיץ את השפה העברית ומה הם המשאבים שיש להשקיע בזאת. התרומה המיוחדת של הוצאת ומרכזי חינוך לטיפוח העברית. מהו היחס שיש להעניק לשפות היהודים באירופה - היידשיש והלאדינו

מה תהיה השפה הרשמית של המדינה שתוקם, האם ידברו שפות אחרות. האם תהיה שפה אחת ללימודים גבוהים ולמדע, ושפה כשפת דיבור יומיומית. כיצד ניתן להפיץ את השפה העברית ומה הם המשאבים שיש להשקיע בזאת. התרומה
כיצד ניתן ללמוד ממנו טקסט לדוגמה
הרב יהודה אלקלעי
הרב צבי הירש קלישר
משה הס
יהודה ליב (לאו) פינסקר
הרב יצחק יעקב ריינס
משה לילנבלום
אחד העם (אשר גינצברג)
אליעזר בן-יהודה
בנימין זאב (תאודור) הרצל
שמעון דובנוב
ישראל זנגביל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
נחמן סירקין
הרב משה כ'לפון הכהן
חיים וייצמן
מרטין בובר
זאב ז'בוטינסקי
הרב בן-ציון מאיר חי עזיאל
דב בר בורוכוב
רחל שז"ר (כצנלסון)
דוד בן-גוריון
 
  ערך מילוני some text goes  
 
 
 
  ערך מילוני some text goes  
 
 
 
some text goes