עם אנחנו, עם אחד.
בכל מקום ניסינו בתום ויושר להיטמע בעם אשר בקרבו אנו חיים, מלבד השמירה על אמונת אבותינו. אבל אין מניחים לנו לעשות זאת. אנחנו פטריוטים נאמנים, ובמקומות מסוימים אף מופלגים - אבל לשווא; אנו מביאים את אותם הקורבנות ברכוש ובנפש כמו עמיתינו האזרחים - אבל לשווא; אנו עמלים להאדיר את שמן של ארצות מולדתנו באמנויות ובמדעים, להגדיל עושרן על ידי מסחר וקשרי עסקים - אבל לשווא. גם אם אנו יושבים בארצות מולדתנו זה מאות בשנים, מוקיעים אותנו כזרים, לעתים קרובות אפילו אלה, שמשפחותיהם עדיין לא היו בארץ, בעת שאבותינו כבר נאנקו בה. מי הוא הזר בארץ, זאת יכול לקבוע הרוב; זוהי שאלה של כוח, ככל דבר ביחסי העמים... במצבו העכשווי של העולם, וודאי לעוד זמן רב מאד, הכוח קודם לחוק. אנו פטריוטים טובים בכל מקום, אבל לשווא, כשם שהיו ההוגנוטים, שאולצו לנדוד. לו אך הניחו לנו...
אבל, אני סבור, שלא יניחו לנו.
לא ניתן להשמידנו על ידי דיכוי ורדיפה. שום עם בהיסטוריה לא עמד במאבקים ובייסורים מעין אלה כמונו. ההסתות נגד היהודים הניעו תמיד רק את נשירתם של חלשי האופי שבינינו. היהודים החזקים שבים בעקשנות אל צור מחצבתם, כל אימת שפורצות רדיפות. ניתן היה לראות זאת בבירור מיד לאחר האמנסיפציה של היהודים. ליהודים בעלי רמה רוחנית וחומרית גבוהה יותר, אבד כליל רגש ההשתייכות יחד. כשמצב הרווחה הפוליטית נמשך זמן מה, אנו מתבוללים בכל מקום.

אנו נשארים מורגשים, הננו קיבוץ, קיבוץ היסטורי של בני אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, ויש להם אויב משותף, וזאת נראית לי הגדרה מספקת לאומה. אין אני דורש מן האומה לשון משותפת או סימני גזע מובהקים משותפים. הגדרה צנועה ופשוטה זו מספקת לאומה. הננו קיבוץ היסטורי של בני אדם השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, וליכודם נשמר בתוקף קיומו של אויב משותף.

מה זאת אומה? קיבוץ היסטורי של בני אדם עם הרגשה של השתייכות הדדית ניכרת, שליכודו משתמר על ידי קיומו של אויב משותף. אם היהודים לא היו נפגשים ביניהם אלא לתפילה בציבור, כפי שרצה מנדלסון, ובכל השאר היו מסתגלים אל העם, שבתוכו היו חיים במקרה... ההיסטוריה של קיבוץ אנושי זה צריכה הייתה להסתיים. השתייכותם ההדדית צריכה הייתה להיטשטש ולהיעלם, ועל ידי האמנסיפאציה היו משוחררים מן האויב החיצון. אולם האויב הוא חישוק הברזל של האומה.

אנחנו אומה על פי הדת.

רק האמונה העתיקה היא שליכדה אותנו. ...
קהיליית העם שלנו היא יחידה ומיוחדת במינה. בעצם, אנו מזהים את עצמנו כמשתייכים יחד רק לפי אמונת אבותינו.

ככל שאני מעריץ את האישיות, הן את אישיות היחיד החזקה ... והן את אישיות הכלל של קבוצה היסטורית של אנשים, שאותה אנו מכנים בשם עם, אינני מתאבל על כיליונה. מי שיכול, רוצה ומוכרח לכלות - שיכלה. אולם אישיות העם של היהודים איננה יכולה, איננה רוצה ואיננה מוכרחה לכלות. איננה יכולה, מפני שאויבים חיצוניים מלכדים אותה. איננה רוצה, היא הוכיחה זאת במשך אלפיים שנה של ייסורים נוראים. איננה מוכרחה - זאת אנסה - בעקבות יהודים רבים אחרים, שלא איבדו את התקווה - להסביר בחיבורי זה. ענפים שלמים של היהדות יכולים לקמול, לנשור, העץ עצמו חי.

'שאלת היהודים'. - ספר מחפיר. ולצערנו הוא כתוב בכשרון רב, כאילו לא נכתב בעט ארס על ידי מחבר שנתפס לקנאה שפלה ולתאוות נקמה אישית. ואם דברי תועבה כאלה עלולים לקבל ביטוי ישר אמת כזה, ואם שכל חריף ולמוד שיטה, כזה שאנו מוצאים אצל דירינג, אשר לעזר לו גם השכלה מדעית רחבה, הראויה באמת להקרא בשם השכלת עולם מקיפה - אם זה נעשה כלי שמוש לשם כתיבת דברים כאלה - מה יש לקוות מן האספסוף השקוע בבערות! - - הוא בוחן את שאלת היהודים מבחינת שאלת הגזעים, והוא רואה בגזע "המנוול" הזה רק תכונות מנוולות ושפלות. דבר זה בלבד יש בו לעורר קצת ספק לגבי בהירות ההשקפה של המחבר. וכי כיצד יכול היה גזע כזה, שפל וחסר כשרון, לשמור על קיומו בעולם במשך אלף וחמש מאות שנה, שכולן שלשלת אחת של רדיפות - אם נניח שלא היה בטבעו שום דבר משובח? ואשר לדירינג זה, המקשקש בלי הרף בליברליזם מדומה ומדבר וחוזר ומדבר על "לב אמונים" - כיצד אינו מתפעל מן האמונה שכולה גבורה אשר שמר העם הזה, הנודד הנצחי, לאלוהיו?

אם דורות רבים כל כך לפנינו החזיקו מעמד בתנאים קשים כל כך, ודאי שהיה להם אופי טוב וחזק מאד; ולמעשה כל תולדותיהן של רדיפות היהודים הן בשבילנו פרק רב תהילה בתולדות האנושות. מעשי האכזריות של ימי הביניים היו משהו שאין לו משל; ואנשים שידעו לעמוד בעינויים האלה ודאי היה בהם משהו חזק מאד. הייתה בהם אחדות פנימית, שאבדה מאתנו, דור שגדל בריחוק מן היהדות, משולל אחדות פנימית, ואינו מסוגל להתחשב בעבר כשם שאינו מסוגל להביט אל העתיד, משום כך רוצים אנו לחזור ולהתכנס בתוך היהדות, ושוב לא ניתן להשליך אותנו מן המעוז הזה.
יכול אדם לנסות ולבטל את רעיון העם הזה בחיוך של זלזול, אבל הוא קיים. אנו נרים אותו מעלה, מעלה, וננופף אותו ברמה.

העולם השתנה, עמים נכחדו, אחרים הופיעו במקומם, זירת ההיסטוריה התרחבה, יבשות עלומות עלו מן הים, כוחות הטבע הקשו על החיים או הנעימו אותם - ורק העם הזה נותר כפי שהיה, דבק במנהגיו, נאמן לעצמו, נוצר את זכר סבלותיהם של אבותיו. הוא ממשיך להתפלל לאלוהיו, אלוהי הנצח, במילים בנות אלפי שנים. זהו עם העבדות והחירות - ישראל!

אני חושב, כי היהודים יש להם נטייה להתבולל. והנה בא רגע, שבו הם נמצאים בדרך הטובה ביותר לכך. ובאותו רגע דווקא באה האנטישמיות. כל ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי מעולם לא היו היהודים במצב מאושר יותר מזה שהיו בו בספרד לפני האינקביזיציה והגירוש במאה החמש עשרה. הם היו אז כל מה שביקשו להיות, ויכלו להשיג כל מה שביקשו.

האנטישמיות, שהיא משהו חזק ולא מודע בתוך ההמון הגדול, לא תזיק ליהודים. היא בעיני תנועה המועילה לאופיים של היהודים. היא החינוך של קבוצה אחת על ידי ההמון ואולי אף תביא לטמיעתה. מחנכים רק באמצעות קשיים. יפעל כאן חוק החיקוי של דארווין. היהודים יסתגלו לנסיבות. הם ככלבי הים שיד המקרה השולטת בעולם הטילה אותם לתוך המים. הם מסגלים לעצמם דמות ותכונות של דגים, אף שבאמת אינם כאלה. אילו שבו אל היבשה ואילו הניחו להם לחיות שם כמה דורות, היו שבים סנפיריהם והופכים לרגליים.
העקבות של לחץ אחד יימחו רק על ידי לחץ שכנגד.
שפיידל אמר: "זו תפיסה היסטורית".
אז יצאתי אל תוך הלילה המחשיך חזרה לבאדן. בעוד הכרכרה שלי אצה דרך המנהרה שמתחת לקפלת הכולרה, באו מולה שני צעירים, אחד מהם במדים של צוער. חושבני שישבתי מכורבל בתוך עצמי ושקוע בהרהורים. והנה שמעתי בבירור קריאה אל עבר הכרכרה: "יהודי חזיר!"
הזדקפתי בזעם. מר נפש הפכתי את פני אל עבר הצעירים, אלא שכבר היו רחוקים. מיד גם עבר לי החשק להתכתש עם הפרחחים. לא היה במעשה שלהם משום עלבון אישי, שהרי לא הכירו אותי, כי אם עלבון לחוטם היהודים ולזקן היהודים שלי, שמן הסתם הבחינו בהם באפלולית הערב מאחורי פנס הכרכרה.
ואיזו תהודה מפליאה הייתה זאת לתפיסה "ההיסטורית" שלי. אין כאן כל תועלת ל"היסטורי".

פרידהיימר: אנו נהנים מחסות החוק. אמנם שוב מביטים עלינו בעין רעה, כמו לפני דורות, בימים שישבנו בגיטו.
אף על פי כן נפלו החומות ההן.
יעקב: החומות הגלויות.
פרידהיימר: יש גם צד טוב בדבר. מאז פשטה האנטישמיות בארץ, רואה אני שוב יותר יראת שמים. האנטישמיות היא כאזהרה לנו, שנישאר נאמנים לאחדותנו, שלא נסור מעל אלהי אבותינו, כאשר עשו רבים.

מבחינה היסטורית 'אישיות העם' שלנו ידועה מדי, מפורסמת מדי, וחרף כל ההשפלות, נעלה מדי, מכדי שנניח לה להיעלם. אולי היינו מצליחים להיטמע לחלוטין בעמים הסובבים אותנו, אילו הניחו לנו לפחות לשני דורות. אך לא יניחו לנו. לאחר הפוגות קצרות של סובלנות, קמה ומתעוררת שוב ושוב האיבה נגדנו. ... שגשוגנו מחליש אותנו בתור יהודים ומטשטש את ייחודנו. רק הלחץ מצמידנו שוב אל צור מחצבתנו, רק שנאת הסביבה כלפינו עושה אותנו שוב לזרים.
וכך היינו ונשארנו, מרצוננו או שלא מרצוננו, ציבור היסטורי בעל השתייכות יחד מובהקת.
אנחנו עם - האויב, שלא מרצוננו, מגבש אותנו לעם - כפי שהיה תמיד בהיסטוריה. בעתות מצוקה, אנו מתאחדים ומגלים לפתע את כוחנו.

אנו היהודים התקיימנו, אף אם לא באשמתנו, כגוף זר בקרב אומות שונות. בגיטו סיגלנו לעצמנו כמה תכונות אנטי-חברתיות. אופיינו התקלקל בגלל הלחץ.

אחד מן הנואמים שקדמו לי אמר אמירה טובה: "כבוד מביא לחם", זה נכון. הכבוד סופו להביא לחם, אלא לדאבון לבנו, הרי זו עובדה מעציבה מן העבר, שיהודים שכחו את הקשר בין הלחם והכבוד. הם האמינו, כי אפשר להשתכר ללחם בלי כבוד וכי הכבוד אינו אלא דבר מותרות.

בגלל הפיזור שלנו בן אלפיים השנים נותרנו בלי הנהגה מאוחדת של הפוליטיקה שלנו. זה בעיני אסוננו העיקרי שגרם לנו יותר נזק משגרמו לנו הרדיפות. הדבר שגרם לנו להיהרס מבפנים ולהסתאב, שכן לא היה בנמצא איש שיעשה אותנו לאנשים ראויים לשמם - ולו רק לתועלתו האישית של שליט כלשהו. ההיפך הוא הנכון. דחפו אותנו לכל מיני עיסוקים מגונים, החזיקו אותנו בגיטו, ואנו התנוונו שם בהתחככות זה עם זה, וכשלפתע הוציאו אותנו לחופשי, ציפו מאתנו שנהיה אמונים מיד על הרגלי החירות.

הפיזור גרם לכך, שלא יכול לבוא המשך חינוך העם. חסר היה מרכז מוכתר ומדיניותו האנוכית. ...
התקלקלנו, התנוונו מבחינה מוסרית ופיסית.

בכל הסבל הזה שסבלנו - התכערנו; אופיינו, שבימים עברו היה גא ונשגב, השתנה. הלוא היינו אנשים שידעו לגונן על המדינה בחרב, ומן הסתם היינו עם מחונן ביותר, אם אלפיים שנה עמדו עלינו לכלותנו ולא יכלו לנו.

טעו הליברלים הדוקטרינרים בהאמינם שאפשר להעניק שוויון לאנשים באמצעות צו ברשומות הממלכה. כשיצאנו מן הגיטו, היינו ונשארנו אותם יהודי הגיטו, כמקודם. צריך היה לתת בידינו זמן להתרגל אל החירות. ואולם, האוכלוסייה הסובבת אותנו אין בה נדיבות כזאת או סבלנות. היא רואה רק את התכונות הרעות הבולטות של המשולחים לחופשי ואינה תופסת שהמשוחררים הללו נשאו עונש על לא עוון. לזה מתווספים הרעיונות הסוציאליסטיים בני הזמן נגד ההון הנייד, שרק היהודים נאלצו לעסוק בו בעל כורחם, זה מאות בשנים.
ואולם אם יפנו היהודים מן הממון אל מקצועות שקודם מנעו מהם לעסוק בהם, הרי מיד יגרמו לחץ נורא בפרנסות של אנשי שכבות הביניים; מן הלחץ הזה יסבלו בראש ובראשונה הם עצמם.

עמי התרבות נוכחו בחוסר האנושיות שבחוקי ההפליה ושיחררו אותנו מהם, אבל השחרור בא מאוחר מדי. במקומות מושבינו הנוכחיים לא הצלחנו להגיע לאמנסיפציה במסגרת החוק. בגטו התפתחנו באופן מוזר לעם של מעמד בינוני, ויצאנו משם כבני תחרות, המהווים איום על המעמד הבינוני. כך ניצבנו פתאום לאחר האמנציפציה במעגל הבורגנות, תוך שעלינו לעמוד בפני לחץ כפול, מבית ומחוץ. הבורגנות הנוצרית ודאי לא הייתה מהססת להעלותנו קורבן לסוציאליזם; אך זה היה עשוי לעזור רק במעט.

דרייפוס אינו עוד אלא סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית, שניסה להסתגל אל הסביבה, והוא מדבר בלשונה, חושב את מחשבותיה, תופר לו את כתפותיה על מעילו - והנה באים וקורעים מעליו את הכתפות הללו בכוח. דרייפוס פירושה עמדה שעליה נלחמו ועדיין מוסיפים להילחם עליה, ושהיא - אל נשלה את עצמנו - עמדה אבודה!

לא ניתן עוד לבטל את שוויון הזכויות החוקי של היהודים במקום שהוא כבר קיים. לא רק מפני שזה נוגד את התודעה המודרנית, אלא גם מפני שהדבר עלול לדחוף מיד את היהודים, העניים והעשירים כאחד, לזרועות המפלגות המהפכניות.

דירינג מגלה קטנות מוחין מאין כמוה ונגרר כולו אחרי השקפות ימי הביניים - מדי הוא מסביר, בנוסח ההפרזה שלו, את הצד הנפסד שביהודים, ובייחוד בשעה שהוא בא ומציע נוסחאות של "פתרון". הוא מתאר את היהודי כצורתו ממש בימי הביניים החשוכים, כפי שנרקמה בדמיון המכשפות המרשיע של נשים זקנות, ממין זכר ונקבה. אלא שדירינג זה הוא בבחינת זקנה מהבילה שקנתה השכלה ואפילו חוכמת המדע, והיא גם נבונה לשיעורין; ועל כן יתאפק ולא ידבר על דם הילדים הנוצרים, שהיהודים מביאים קורבן עם חג הפסח, ועל הבארות המורעלות בידי היהודים. רוח הקידמה שבימינו צררה, גם אותו בכנפיה. הוא יודע כי החטיבות האלה, הספוגות דם אדם עד בלי די, יצאו כבר מכלל שימוש - ומשם כך הוא ממציא אחרות נאות מהן, הראויות לעלות על שולחן דורנו. הילד הנוצרי נתגלגל בממון הנוצרי, וכשם שבאגדות ההבל מימי הביניים, אגדות ספוגות הסתה ומגואלות בדם, היה סופו של אותו ילד נוצרי למות בשחיטה - כך מסופר עכשיו באגדות ההבל של זמננו. - אלה המופצים ברבים על ידי ה"אנטישמיים" בצורת דברי דפוס בזכות ההמצאה הנאורה בת הזמן החדש - על רכוש העם ועל ההון הנוצרי הנצמתים בידי הממון היהודי. השוטים יודעים להסתגל לרוח הזמן. בתקופת המאה הזאת, העומדת במזל של תורת הכלכלה, הכרח הוא הדבר כי אותו ילד נוצרי, דמות הקורבן של האגדה, יוריש את מקומו לדמות אגדה אחרת העשויה לפי תורת הכלכלה.

אימתי בעצם החילותי להתעסק בעניין היהודים? מן הסתם מן הרגע שעלה על הפרק. בוודאי מאז קראתי את ספרו של דירינג. בפנקס רשימות ישן שלי, הטמון במקום כלשהו בתוך חבילת ניירות בווינה, נמצאות ההערות הראשונות על ספרו של דירינג ועל השאלה. אז עוד לא היה לי עיתון לכתיבה הספרותית שלי. הדבר היה דומני ב- 1881 או ב- 1882, אבל אני יודע שגם היום אני חוזר ואומר דברים שרשמתי שם. במרוצת השנים כירסמה בי השאלה ונברה בי, עינתה את נפשי ואימללה אותי. לאמתו של דבר חזרתי אליה שוב ושוב כמתוך חוויותי שלי, סבלותי ושמחותי הפרטיות, הצלחתי להתעלות אל עניינים כלליים יותר.

האנטישמיות היא כאן אחרת מכול וכול מזו שבארצות אחרות. אין צריכים לטעות בזה בגלל שיווי השם, אין זו האנטישמיות של אסיה. כאן אין משליכים את היהודים טרף להמון העם, כמו שהנוסע הנפחד בערבה מתיר בחופזה סוס מן המגררה ויורה בו, בשביל לעצור לרגע אחד את הזאבים, שהוא כבר שומע את נשימתם הכבדה. כאן האנטישמיות גם איננה היתד, הנתקעת בערמומיות מלמעלה למטה אל תוך המפלגות הלאומיות. בצרפת האנטישמיות היא מקום פגישה חופשי כמו שהיה הבולאנז'יסם, מקום שבו נזקקין לפחות המלצות ובו יכולים להבריק בפחות אמצעים מאשר במקום אחר. זהו מפגש של הבלתי מרוצים, מעין סאלון של המקופחים.

יהודי אומלל, עמוס מארת הממון, מארת ממונם של אחרים. לו לא הייתה כל שייכות אליהם, ולהם לא הייתה כל שייכות אליו, ואף על פי כן הומצא מיד הקשר בינו לבינם. אם אין יכולים להשיג את אלה ששונאים אותם, שונאים את אלה שיכולים להשיגם. וכך הראה לנו עניין דרייפוס שנאת ישראל אצורה וצבורה, שלא שיערנו כלל למצוא כמותה במידה גדושה כל כך בצרפת. ...
האם סבור מישהו, כי זוללי היהודים, שהוכיחו זה עתה את כוחם במעשה נגד דרייפוס האומלל, יסתפקו בקורבן היחיד הזה? הם טעמו עכשיו טעם דם והם ידרשו דם נוסף, ובתאוותנות יתירה ומתוך בטחון בניצחונם, לאחר שנוכחו לדעת, כי אין מי שיעמוד בפניהם.

אין להחליף את האנטישמיות של ימינו בשנאת היהודים הדתית, שרווחה בזמנים עברו, למרות שיש ארצות, שבהן גם עתה יש לשנאת היהודים צביון דתי. המאפיין הבולט של התנועה העויינת את היהודים שונה כעת. בארצות שבהן היא רווחת ביותר, האנטישמיות היא התוצאה של האמנסיפציה, שבה זכו היהודים.

התבוללות מהי? הרי לא העגה המוצלחת פחות או יותר שמדברים, לא גזיזת הזקן והתלבושת לפי האופנה, ואף לא הרגלי החיים היומיומיים. ההתבוללות היא רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ. היהודים היו מוכנים לכך בכל מקום. האם מרשים זאת? ובמקום שמרשים זאת היום, האם ירשו זאת מחר? אנחנו היהודים של ארצות התרבות שנעשו אנטישמיות, רצינו להתבולל, אבל דווקא ניסיונות ההתבוללות שלנו הם שעוררו את האנטישמיות המודרנית, כי זו הייתה רכישת קרקע וכבוד.

בגטו התפתחנו באופן מוזר לעם של מעמד בינוני ויצאנו משם כבני תחרות, המהווים איום על המעמד הבינוני. כך ניצבנו פתאום לאחר האמנסיפציה במעגל הבורגנות, תוך שעלינו לעמוד בפני לחץ כפול, מבית ומחוץ. הבורגנות הנוצרית ודאי לא הייתה מהססת להעלותנו קורבן לסוציאליזם; אך זה היה עשוי לעזור רק במעט. ...
האנטישמיות ... סיבותיה: ... הסיבה הקרובה, היא הייצור העודף של משכילים בעלי מקצועות חופשיים, שאין להם מוצא כלפי מטה ולא אפשרות קידום כלפי מעלה - כלומר, לא מורד בריא ולא מעלה בריא.

איש לא יכחיש את מצוקת היהודים. רודפים אותם, בין אם במידה רבה או מעטה, בכל ארץ, שבה חיים יהודים רבים. אמנם להלכה קיים בחוק שוויון זכויות, אבל למעשה, כשמדובר בהם, לחוק זה אין כמעט תוקף בשום מקום. אפילו המשרות בדרג הבינוני, בצבא ובמגזרים הציבוריים והפרטיים חסומים בפניהם. מנסים לדחוק את רגליהם מתחומי המסחר: "אל תקנו אצל היהודים!"
ההתקפות נגדם בפרלמנטים, באסיפות, בעיתונות, מעל דוכני כנסיות, ברחוב, בנסיעות, אפילו במקומות בילוי - איסור הכניסה לבתי מלון מסויימים - הולכים ומתרבים מיום ליום. הרדיפות נושאות אופי שונה בהתאם לארצות ולחוגים החברתיים השונים: ברוסיה מעלים באש כפרים של יהודים; ברומניה הורגים יהודים אחדים; בגרמניה מכים אותם מדי פעם; באוסטריה מטילים האנטישמים את אימתם על כל מהלכי החיים הציבוריים; באלג'יר מטיפים-נודדים מלבים את היצרים נגדם; בפריס מתכפתרת החברה הקרויה "טובה יותר", והמועדונים סוגרים שעריהם בפני היהודים; אין סוף לגיוונים. ...
האם נכון הוא שבארצות בהן יושבים אנו במספר ניכר, מצבם של היהודים שהם עורכי דין, רופאים, טכנאים, מורים ופקידים הולך ונעשה כבד מנשוא? האם נכון שכל המעמד הבינוני היהודי נתון בסכנה חמורה? האם נכון שמשסים את האספסוף כנגד העשירים היהודים? האם נכון, שהעניים שלנו סובלים לאין ערוך יותר מכל פרולטריון אחר?
אני סבור, כי הלחץ קיים בכל מקום. לאנשי העשירונים העליונים הוא גורם אי נוחות, אצל המעמד הבינוני - מועקה כבדה, ואצל המעמד התחתון מופיע הייאוש במערומיו. עובדה, שבכל מקום התוצאה היא אחת, וניתן לסכמה בקריאה הברלינאית הקלאסית: "יהודים, החוצה!"

כל העולם לוגם את האנטישמיות וסופג אותה לאט, לאט, כמעט בלי להרגיש. היא חודרת דרך כל הנקבוביות. בתאוותנות הגדולה ביותר היא נקלטת על ידי אלה העוסקים יותר מאחרים בספרים. בדיבור - על ידי כמרים ומורים. הללו מוסרים אותה לנוער, שהשכלתו מופקדת בידיהם, וכך, האנטישמיות היא לפתע אופנה, שהכול מפליגים בשבחה. הסטודנטים, חברי הקורפורציות, מחקים את הקצינים, שאינם סובלים ביניהם יהודים. אגודות הבורשים אינן רוצות לפגר, ולו רק מתוך התחשבות בגימנזיסטים, שהם מצדם מתבדלים מן הַשֵּׁמִים עוד בשבתם על ספסלי בית הספר, ובהתאחדויות התלמידים אינם סובלים את היהודים אלא במקומות שאי אפשר להם בלעדיהם. המתעמלים אינם רוצים שיהיו בתוכם עקומי רגלים... החותרים, רוכבי האופניים ושחקני הכדור - גם הם אינם רוצים! ...
יש יהודים שאינם מסתפקים במועט כלל, אם כל זה יחד עדיין אינו נחשב אנטישמיות בעיניהם. אכן, לעומת פָּרָס אין כל זה ולא כלום!

היסטוריה. המצב לא יוכל להיות טוב יותר, הוא מן ההכרח יהיה רע יותר - עד כדי טבח. ממשלות אינן יכולות עוד למנוע זאת, גם אם ירצו. גם הסוציאליזם עומד מאחורי זה.

אין כל סיכוי שהתנאים שהיהודים חיים בהם ישתפרו. אם ישאל אותי מישהו מנין לי, אומר לו שאני אף יודע לאן תגיע האבן המתגלגלת על מישור משופע: למטה, למטה. רק חסידי דעת ומטורפים אינם מביאים בחשבון את חוקי הטבע.
מן ההכרח, אפוא, שבסופו של דבר נגיע לתחתית, לתחתית שבתחתית. איך ייראה הדבר, איזו צורה ילבש, את זאת לא אוכל לשער. האם תהיה זאת הפקעת רכוש עקב מהפכה מלמטה, או החרמתו בעקבות ריאקציה מלמעלה? היגרשו אותנו? הימיתו אותנו?
אני משער שפחות או יותר ילבשו הדברים את כל הצורות שמניתי, ועוד אחרות.
בארץ אחת, כנראה צרפת, תבוא המהפכה הסוציאלית, וקורבנותיה הראשונים יהיו בוודאי הבנקים הגדולים והיהודים. מי שחי כמה שנים בארץ הזאת כמוני, בתור משקיף בודד חסר פניות, אין לו עוד ספק בכך.
ברוסיה פשוט יחרימו מלמעלה. בגרמניה, יחוקקו חוקים של הפליה ברגע שהקיסר לא יוכל עוד למשול עם הרייכסטג. באוסטריה לא יעמדו בפני אימת האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים. ...
וכך יגרשו אותנו מן הארצות הללו וירצחו אותנו בארצות שנימלט אליהן.

ככל שהאנטישמיות תשתהה יותר, היא תפרוץ בהכרח ביתר זעף. בהסתננותם של יהודים מהגרים, הנמשכים לאותן הארצות על ידי תחושת הביטחון המדומה, כמו גם העלייה המעמדית של היהודים בני המקום, יפעלו אז יחד בעוצמה וידחקו לקראת מהפכה. אין דבר פשוט ממסקנה הגיונית זאת. ...
האנטישמיות גוברת בקרב האוכלוסייה, יום יום, שעה שעה, ובהכרח תוסיף להתגבר יותר ויותר, מפני שסיבותיה ממשיכות להתקיים ואי אפשר לסלקן.

אם יהודי אנגליה לא יקחו על עצמם במהרה את הטורח להבין את הציונות, ולסייע לתנועה, הם יגורשו מן החברה הגבוהה, כמו בצרפת. הם יותקפו בעיתונות, כמו בצרפת; על ידי המפלגה האנטישמית בפרלמנט, כמו בצרפת. דברי אלה שלי, אולי תהיה מייחס להם חשיבות מסוימת אם אזכיר לך כי חזיתי מראש את כל פרשת דרייפוס כמה שנים לפני התרחשותה. כתבתי את 'מדינת היהודים' לאחר שהייתי בצרפת ארבע שנים, ובאמת כתבתי אותו בפאריס, וכיום אני יודע את מגמת הדברים באנגליה.

התהוותה של ריבונות חדשה איננה שום דבר מגוחך או בלתי אפשרי. הרי בימינו היינו עדי חוויה לכך אצל עמים, שאינם עמי המעמד הבינוני כמונו, אלא עניים ופחות משכילים מאתנו. להקנות לנו ריבונות מעוניינות הממשלות, שבארצותיהן פשֹתה האנטישמיות.

עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת אדמה על פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו?...יש לנו זכות לפחות במידה שיש לאחרים, לדרוש לנו ארץ בתורת גוף לקיומנו המדיני. רכשנו לנו זכות זו על ידי ייסורים, שאין להם משל בתולדותיו של המין האנושי... העינויים הללו היו נטולי טעם, אלמלא עמדנו בהם מתוך תקווה למדינת היהודים.

ראו נא את האומות, שרמתן התרבותית נמוכה הרבה מן הרמה שלנו, והם הגיעו תוך זמן קצר מאד להגשמת המטרה, שאנו שואפים אליה. האם יטען מישהו באמת ובתמיד, כי לא נדע להשיג מה שהשיגו עמי הבלקן?

מעניין הוא, איך עניין ייסוד המדינה שבתוכניתנו נתקבל באותן הארצות, שבהן היה הדור החי עד לייסודה של מדינה. בעיני טיפוסית היא הדוגמה של בולגריה. דווקא בחצי האי הבלקני הובנה תוכניתנו במהירות המרובה ביותר. בחג הפסח שעבר נתקיימה בסופיה אסיפה, שבה נפגשו יחד דרך אחדות, בבית הכנסת, ספרדים ואשכנזים, שבמשך מאות שנה היו שרויים באיבה אלה עם אלה, וערכו בשלום הפגנה למען מדינת היהודים, הפגנה חוקית, ידועה לגמרי לממשלה ומקובלת עליה.

אנו שותלים בשביל הבאים אחרינו, כמו שאבותינו המסכנים שמרו על המסורת בשבילנו. אין אנו מהווים אלא רגע אחד בקיום הנצח של עמנו...
דבר זה נובע משתי תופעות: ראשית - מן התרבות הגבוהה של זמננו; שנית - מן הברבריות העמוקה של זמננו. הלבשתי קביעת עובדה זו בכוונה צורה פרדוכסלית. במושג תרבות גבוהה הכוונה היא להתפתחות הנפלאה של כל אמצעי העזר הטכניים, שעל ידיהם שיעבדנו לנו את כוחות הטבע. במושג ברבריות עמוקה - הכוונה היא לאנטישמיות.

במאת השנים הזאת חלה תחייה רבת ערך בהישגים הטכניים. רק לטובת האנושות לא נוצלה עדיין ההתקדמות המופלאה הזאת. התגברנו על פערי המרחקים, ועם זאת אנו מתענים בייסורי צפיפות. אנו דוהרים במהירות וללא סכנות באוניות קיטור ענקיות על פני ימים שלא נודעו מקודם. הקמנו מסילות ברזל בטוחות, המעפילות לפסגות הרים, אשר לפנים הייתה ההעפלה אליהם מעוררת חרדה. המאורעות, המתרחשים בארצות שטרם נתגלו כשאירופה כלאה את היהודים בגטאות, נודעים לנו עתה תוך שעה. לפיכך מצוקת היהודים היא בעצם אנכרוניזם - ולא רק משום שכבר לפני מאה שנה התחוללה תקופת ההשכלה, שלמעשה, לא נתקיימה אלא למען יחידי סגולה מקרב אנשי הרוח.
לדעתי, תאורת החשמל לא הומצאה כל עיקר כדי שמספר סנובים יאירו בה את אולמות הפאר שלהם, אלא כדי שנפתור לאורה את בעיות האנושות. אחת מאלה שאין להקל בה ראש, היא שאלת היהודים. בפותרנו אותה, אנו עושים לא רק למען עצמנו, אלא גם למען הרבה חלכאים ונדכאים אחרים.

פניה של השאלה הסוציאלית תלויים אך ורק בהתפתחותם של האמצעים הטכניים. הקיטור קיבץ את האנשים מסביב לבתי החרושת, שם הם לחוצים זה ליד זה ומאמללים זה את זה. הייצור הוא עצום, נטול הבחנה, חסר תכנון; הוא גורם תדיר למשברים קשים, שבעטיים נהרסים יחד עם הבעלים, גם הפועלים. הקיטור דחס את האנשים זה אל זה, השימוש בחשמל, יש לשער, שוב יפזר אותם ואולי יאפשר להם תנאי עבודה מספקים יותר. בכל אופן, הממציאים הטכניים, מיטיביה האמיתיים של האנושות, ימשיכו לשקוד על עבודתם גם לאחר שתתחיל הגירת היהודים, וימציאו, כפי שיש לקוות, דברים נפלאים עוד יותר מכפי שהמציאו עד כה.

מותר להניח שהאומה היהודית, על אף הרדיפות הנוראות שאין לתארן, או אולי דווקא הודות להן, שמרה עד סוף המאה הי"ח על קיומה כאומה פזורה, אבל לא שבורה. סמוך לאותו זמן פקדו את העם היהודי, שהאריך ימים רבים כל כך לאחר חורבן מדינתו, שני זעזועים, אחד מבפנים ואחד מבחוץ. את הדחיפה מבפנים נתן משה מנדלסון, ואת הדחיפה מבחוץ - המהפכה הצרפתית. הפילוסוף הפרוסי אציל הרוח... רצה לתת ליהדות להוסיף והתקיים עוד רק בתורת אמונה דתית; והמהפכה הגדולה נתנה גם ליהודים המסכנים את זכויות האדם... האמנסיפציה התחיחה את הקרקע, שבה נבט זרע הרעיונות של מנדלסון ועלה כפורח. ומה שלא יכלו לפעול רציחות, שוד, רדיפות מארץ לארץ, מוקדי אש ונידוי במשך מאות שנים של זוועה - היה לעובדה תחת מבט השמש של האהבה; הרגש הלאומי של היהודים הלך ונמוג.

התבוללות מהי? הרי לא העגה המוצלחת פחות או יותר שמדברים, לא גזיזת הזקן והתלבושת לפי האופנה, ואף לא הרגלי החיים היומיומיים. ההתבוללות היא רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ. היהודים היו מוכנים לכך בכל מקום. ... אנחנו היהודים של ארצות התרבות שנעשו אנטישמיות, רצינו להתבולל.

את התבוללותם של היהודים - הניכרת לא רק בסימנים חיצוניים, כגון לבוש, הרגלי חיים מסוימים, מנהגים ולשון, אלא גם בזהות של ממש בתוכן ובצורה - ניתן להשיג בכל מקום אך ורק על ידי נישואי תערובת, אבל בתנאי שהרוב ירגיש בהם צורך; בשום אופן לא די להכריז, שנישואי תערובת מותרים על פי החוק. הליברלים ההונגרים שנהגו כך, גילו שעשו טעות הראויה לתשומת לב. נישואי תערובת אלה, מכוח תקנה דוקטרינית, השתקפו יפה באחד המקרים הראשונים: יהודי מומר נשא יהודיה.

היהודים בני התרבות הגרמנית, שתקופת עלומיהם וראשית גבורתם חלה בזמן שלטונם של הרעיונות הליברליים, הצטרפו בכל חום לבם אל האומה הגרמנית. הם אהבו את גרמניותם אהבה יתירה, ושירתו גם את העם הגרמני וגם את רעיון החופש האזרחי שירותים נאמנים ורבי הקרבה. הם נצמדו אל האומה הגרמנית במאבקיה ובסבלותיה הצמדה קרובה - קרובה מידי, כנראה. אותה שעה התחילו פתאום להתנער מהם. פתאום הכריזו עליהם, שהם טפילים, המוצצים את לשד הגזע.
במחי יד אחד לא היו עוד גרמנים, אלא יהודים. זה היה שינוי דמות ללא מעבר, פתאומי כיקיצה מחלום. המציאות אפפה אותם שוב מתוך אכזריות, שכבר נגמלו ממנה למחצה. הם התהלכו מוכי תדהמה. כל מה שהיה עד עכשיו היה איפוא טעות. כל חשבון חייהם היה בנוי על שגיאת יסוד. כל קורבנותיהם לשווא, כל מסירותם לריק.

פרידהיימר: [קם ממקומו] ... בזמן שהיה קיים הגיטו הממשי, אסור היה לנו לעזוב אותו בלי רשיון מיוחד. סכנת נפשות הייתה במעשה כזה. עכשו נהפכו החומות והגדרות לבלתי נראות, כאשר אמרת. אבל גם הגיטו המוסרי הזה, הוא תחום ישיבה המצוּוה עלינו. אוי לאיש המתפרץ החוצה. ...
יעקב:... אדוני הדוקטור, את הגדרות האלה עלינו לפרוץ באופן אחר, לא כחומות הישנות. הגדרות החיצוניות דרשו פריקה מבחוץ - את הפנימיות עלינו לפרוק בעצמנו. אנחנו בעצמנו. מתוכנו!

אחי, יהודים, רק אז יתנו לכם שוב לחיות - אם אתם... למה תחזיקו אותי - בכוח כזה?... [ממלמל] רוצה אני - החוצה!... [בקול גובר מאד] החוצה... אל מחוץ - לגיטו.

אנחנו יודעים שהיהודים, להוציא את העשירים ביותר, כמעט אינם מקיימים כל מגע חברתי עם הנוצרים. באִי אלו ארצות תמונת המצב היא, שאם יהודי אינו מפרנס כמה טפילים, לווי כספו, 'משרתי יהודים' בעד בצע כסף, בעצם אין הוא מכיר שום נוצרי. הגטו ממשיך להתקיים בתוכו.

הגיטו קיים עדיין בכל מקום, כל כמה שתהיינה חומותיו בלתי נראות לעין. הגיטו מתבטא בחשדנותם של הגויים, בהצטופפותם של היהודים יחדיו, ובפחדם להודות בגלוי בהשתייכותם זה לזה. אחת מן הסתירות התמוהות המרובות של חיי עמנו היא: שאנו פזורים וזרויים על פני העולם כולו, ואף על פי כן בכל נקודה ונקודה אנו מצופפים יחד עד כדי אי נעימות. הגיטו יש לו דעת קהל משלו, שקולה אינו נשמע מחוץ לחומותיו הסמויות מן העין.

על שום עם לא נפוצו כל כך הרבה דעות מוטעות, כמו על היהודים. ייסורינו ההיסטוריים הפכו אותנו כה מדוכאים וחסרי אומץ, עד שאנו חוזרים במו פינו על הדעות הקדומות ואף מאמינים בהן. אחת הטענות המסולפות נגדנו היא תאוות המסחר המופלגת של היהודים. והרי ידוע, כי בכל מקום שמאפשרים לנו לקחת חלק במגמה של העלייה המעמדית, אנו ממהרים להתרחק מן המסחר. הסוחרים היהודים שולחים רובם ככולם את בניהם ללימודים גבוהים. מכאן אפוא, נובע, מה שמכנים, 'ייהוד' כל המקצועות החופשיים. אבל גם בקרב השכבות הכלכליות החלשות יותר, אין רואים בשום פנים ביטוי לתאוות מסחר גדולה כל כך, כפי שמקובל לחשוב. בארצות מזרח אירופה יש המוני יהודים, שאינם עוסקים כלל במסחר ואינם נרתעים מכל עבודה קשה.

הנדידה מאונס עושה אותם, כבר בשלב התחתון של החיים הכלכליים, לרוכלים. בכל מקום נאבקים הם עם חוסר בטחון אין דומה לו של הקיום - נאבקים וגם מתגברים. מסע יגונים זה בטרגיקה שבו, בקומיקה העלובה שבו, הוא גם מסע כיבוש. אבל גם לאחר שיחידים היכו שורש בקרקע, המצוקה עדיין לא תמה. סוגי הפעולה, שהמדינה בחכמתה והחברה, מתוך חושה הבריא, משלמים שכרם במתן כבוד בלבד, סגורים ומסוגרים ברוב הארצות בקפדנות בפני היהודים. לפיכך הם מושלכים אל המסחר, ובייחוד אל אותו המסחר, שלא זו בלבד שהוא סובל ניידות גדולה ביותר, אלא גם מצריך אותה: אל סחר הכסף. שלילת הקרקע בשכבות הנמוכות, שלילת הכבוד בשכבות הגבוהות יותר - עושות את היהודי למה שהוא כיום.

עמי אירופה נושאים עתה בחטא שחטאו בימי הביניים. אנחנו היהודים הננו התוצר של נסיבות החיים בגטאות. אם ללא ספק ידינו על העליונה בעסקי כספים, הרי זה מפני שבימי הביניים דחקו אותנו לתוכם. עתה הולך ונשנה אותו התהליך. דוחפים אותנו שוב אל עולם הכספים, המכונה עכשיו בורסה, בכך שחוסמים בפנינו את כל שאר אפיקי הפרנסה. אך כשנכנסנו לבורסה, שוב חוזר ונשנה הבוז, שרוחשים כלפינו בשל כך. תוך כדי כך, אנו מייצרים ללא הרף משכילים, בעלי מקצועות חופשיים, שאין להם מוצא, וכן הם מהווים סכנה חברתית, באותה מידה כמו הנכסים הגדולים. היהודים המשכילים חסרי הרכוש, נופלים עתה כולם טרף לזרועות הסוציאליזם.
הייצור העודף של משכילים בעלי מקצועות חופשיים, שאין להם מוצא כלפי מטה ולא אפשרות קידום כלפי מעלה - כלומר, לא מורד בריא ולא מעלה בריא. בדרכנו כלפי מטה, אנו הופכים מהפכנים, תוך כדי תהליך הפרולטריזציה, ומהווים את תת הקצינים של כל המפלגות המהפכניות, ובה בעת הולכת וגדלה עוצמת הכסף הנוראה שלנו.

היהודים שאוכזבו מן הליברליזם, שהודחו בלעג מן המפלגות הלאומיות, התחילו לחפש להם מקלט במחנה הסוציאליסטי, ובמסיבות אלו נעשה הסוציאליזם "מיוהד". כל מקום התחיל רוחש פתאום מארכסונים ולאסאלונים, ואת אלה ודאי שאין תנועת הפועלים יכולה לשאת למעלה משיעור מסוים. האם הסוציאליזם כבר ספוג יהודים עד לנקודת הרוויה? האם נתמלאה הסאה בלי משים, בעקבות הזרימה הגדולה שנגרמה על ידי הלחץ האנטישמי?

המאבק הסוציאלי ינתש בהכרח על גבנו, שכן אנו נמצאים במחנה הקפיטליסטי, כמו גם במחנה הסוציאליסטי, בנקודות התורפה. ...

הנה כבר עתה מרחיקים אותנו המצוקה הכלכלית, הלחץ הפוליטי והשנאה החברתית ממקומות מגורינו ומעל קברינו. כבר עתה נודדים היהודים ללא הרף מארץ לארץ; תנועת הגירה חזקה פונה אפילו אל מעבר לים, לארצות הברית - אלא שגם שם אין רוצים בנו. אבל היכן נהיה רצויים, כל עוד אין לנו מולדת משלנו?

הסתננות - אחריתה תמיד רעה. או שהיהודים המיוצאים הולכים לאיבוד תיכף לבואם, או שהם מגיעים לשגשוג כלכלי, ובמקרה כזה מעוררת הצלחתם את האנטישמיות. בשיטת ההסתננות בא תמיד רגע, שבו הממשלה נכנעת ללחצה של האוכלוסייה, המרגישה עצמה נתונה לסכנה, והיא נועלת את השער בפני נהירה נוספת של יהודים. ההגירה - אין לה אפוא תכלית, אלא אם היא מיוסדת על ריבונותנו הבטוחה.

כלום ידוע בעולם, אילו 'נדידות עמים' עברו היהודים בעשרים השנים האחרונות? מדובר כאן בתנועה של המונים, שלעומתה לא היה חילוף המקומות של שבטים מרובים בימי הביניים, אלא משחק ילדים בלבד. ממאוּרות העוני האיומות שבמזרח אירופה מתפרצים זה עשרים שנה מאות אלפי בני אדם מיואשים, כדי לבקש להם במקומות אחרים פת לחם וקורטוב של חופש. איזה אדם, שאינו נושא בחזהו לב אבן, יוכל להתבונן בלא זעזוע עמוק בנדידה הזאת מן הצרה האחת אל הצרה האחרת? אבל המנוּדים האלה, הרעבים למחצה והמיואשים עד תום, נושאים אתם לא את מצוקתם שלהם בלבד, אלא גם את מצוקתם של האחרים. כך הם בורחים מפני האיבה, ויוצרים אותה בכל מקום שהם מופיעים. בכוח עניותם הגדולה יותר, מוציאים הם את פרוסת הלחם מפי אלה, שנחשבו עד עכשיו לעניים ביותר.

כיום יכולים אזרחים נוצרים מסויימים, המכונים אנטישמים, להתנגד לכניסתם של יהודים זרים. אזרחי המדינה ה'איזראליטים' אינם יכולים לעשות כן, למרות שהם נפגעים קשה יותר, כיוון שעליהם מעיקה בראש ובראשונה התחרות של אנשים שווי מעמד כלכלי, שבנוסף לכך הם עוד מייבאים את האנטישמיות או מגבירים את זו הקיימת. לחצם המוצנע של המתבוללים הוא המוצא לו פורקן במפעל ה'צדקה'. הם מייסדים אגודות הגירה עבור היהודים המגיעים אליהם. בתופעה זו יש משום סתירה, שניתן היה לראותה כמגוחכת, אלמלא דובר כאן בבני אדם סובלים. חלק מאגודות הסיוע הללו קיימות לא למען היהודים הנרדפים אלא נגדם. הם מעוניינים רק לשלוח את העניים המרודים מהר ורחוק ככל האפשר. וכך מגלה העין הבוחנת, כי כמה מידידי היהודים לכאורה, אינם אלא אנטישמים ממוצא יהודי, בתחפושת של גומלי חסדים.

הניסיונות ההתיישבותיים שיזמו אישים בעלי כוונה טובה באמת, לא עמדו עד כה במבחן, על אף שהיו מעניינים. אינני סבור, שלאחד או לאחר, היה זה רק עניין של ספורט, שמי מהם סתם המריץ יהודים עניים לנדוד, כשם שמריצים סוסים. לשם כך, העניין בכל זאת רציני מדי ועצוב מדי. ניסיונות אלה... מהווים בזעיר אנפין חילות חלוץ מעשיים של רעיון מדינת היהודים. הם אכן מועילים, כיוון, שאגב כך, נעשו גם מישגים, שמהם ניתן ללמוד בשעה שיגשימו ניסיונות אלה בקנה מידה גדול. אמנם נגרם גם נזק על ידי הניסיונות הללו. השתלת האנטישמיות לאזורים חדשים, שהיא התוצאה ההכרחית של הסתננות מלאכותית מעין זו, נחשבת בעיני לנזק הקל שבהם. הגרוע הוא, שהתוצאות הדלות עוררו בקרב היהודים עצמם ספקות לגבי כושרם של משאבי האנוש היהודים. על ספקות אלה אפשר לענות בנימוק הפשוט הבא: אין הכרח, שמה שאינו תכליתי או בר ביצוע בקנה מידה קטן, יהיה כזה גם בגדול. עסק קטן יכול להביא הפסד באותם התנאים, שבהם עסק גדול מביא רווח. יכול להיות, שבנחל קטן לא תעבורנה אפילו סירות, בעוד שהנהר הגדול, שאליו הוא נשפך, נושא אניות ברזל גדולות.

ניסו לייסד מושבות בארצות אחרות, ואתם יודעים את שמו של האיש הנדבן, הברון הירש, שניסה לייסד התיישבות בארגנטינה. לפי שהורתה המציאות, ארגנטינה היא מעין קבר מלכים בשביל הברון הירש. העבירו לשם מספר אנשים ושתלו אותם בקרקע, בלא להיטיב להם, ומפני שלא היה להם הקשר הנפשי, שהוא הכרחי בשביל להשריש אנשים בקרקע, הרי מושבת נדבנים זו מופקרת לאבדון. והנה נראה הדבר, שהאדונים הללו לא היו מתנגדים כלל לציונות של צדקה, כלומר, אל זו המיישבת יהודים בארץ ישראל בדרך של מעשי צדקה. אבל אין אתם יכולים לטפל בעם שלם, בדרך של מעשי צדקה. אין כוחה יפה אלא לגבי היחיד. אצל שום עם אין שנוררים רבים יותר מאשר אצל היהודים, והשנוררות היא מום קשה. צדקה הנעשית לעם שלם נקראת מדיניות, והצדקה שעושה אותה עם למען הצלחתו הוא – היא המדיניות של אותו עם.

האמצעים המלאכותיים שננקטו כדי להתגבר על מצב המצוקה של היהודים היו פעוטים מדי, כמו הקמת ההתיישבויות השונות, או מוטעים בחישובם - כמו הניסיונות להפוך את היהודים לאיכרים בארצות מגוריהם הנוכחיות.
בעצם מה הושג בהעברתם של כמה אלפי יהודים לאזור אחר? הרי אם יעשו שם חיל, תיווצר האנטישמיות בד בבד עם התעשרותם, ואם לא יצליחו, הרי הם יאבדו מיד...
מי שרוצה להפוך את היהודים לאיכרים טועה טעות תמוהה. למעשה הפך האיכר לנחלת ההיסטוריה. …
האיכר, במתכונתו הנוכחית, אבד עליו, אפוא, הכלח. אם עדיין משמרים אותו באופן מלאכותי, הרי זה אך ורק בשל אינטרסים פוליטיים שהוא נועד לשרתם. הרצון ליצור איכרים חדשים לפי המתכונת הישנה הוא ניסיון בלתי אפשרי ונואל. שום אדם אינו עשיר או חזק דיו, כדי לסובב בכוח את גלגל התרבות לאחור...
האם סביר לצפות מן היהודי, שהוא אדם אינטליגנטי, להפוך לאיכר מיושן? הרי זה כאילו אמרו לו: "קח לך קשת וצא למלחמה!" - מה? בקשת? שעה שבידי האחרים רובים קטני קוטר ותותחי קרופ? אותם יהודים, שרוצים להפכם לאיכרים, צודקים בהחלט, אם בנסיבות כאלה הם מסרבים לזוז ממקומם...
אמנם מצויים מקומות, שבהם יהודים אחוזי ייאוש יוצאים אפילו לעבד את האדמה, או על כל פנים היו מוכנים לכך. אבל מתברר כי דווקא נקודות אלה – כגון המובלעת של הֶסֶן בגרמניה וכמה מנפותיה של רוסיה – הינם מעוזיה הראשיים של האנטישמיות.
מתקני העולם ששולחים את היהודי לחרוש, שוכחים מישהו חשוב מאד, שיש לו הרבה מה לומר בעניין: האיכר עצמו.

הובלנו אליה על ידי האויב החדש, שהתנפל עלינו שעה שהיינו נתונים בתהליך של התפוררות גמורה: על ידי האנטישמיות. אני זוכר עדיין, איזה רושם עשה עלי הדבר, כשקראתי בשנת 1882, כאדם צעיר בן עשרים ושתים, את ספרו של דירינג על שאלת היהודים. הספר שהוא מלא איבה כשם שהוא מלא שאר רוח. נדמה לי , שקודם לכן לא ידעתי עוד כלל, שאני יהודי. ספרו של דירינג פעל עלי, כאילו קיבלתי חבטה על ראשי. וכך עלתה להם בוודאי לכמה וכמה מיהודי המערב, שכבר שכחו את לאומיותם בשלימות: האנטישמים חזרו ועוררו אותה בהם. אכן, מן התעוררות כזאת ועד להחלטה מודעת, כפי שהיא מתבטאת בתנועה הציונית הנוכחית, רב עדיין המרחק. אני כשלעצמי דרושות היו לי לשם כך שתים-עשרה או שלוש-עשרה שנה.

אמרתי: "מה? האם אתה ואני אין אנו משתייכים לאותו לאום? מדוע נרעדת לשמע בחירתו של לואגר? מדוע סבלתי אני, כשהאשימו את קפטן דרייפוס בבגידה בארצו?"

לציוני עשה אותי - משפט דרייפוס. לא זה המתנהל עכשיו בראן, אלא זה המקורי בפאריס, שהייתי לו עד ראייה בשנת 1894. הייתי אותו זמן בפאריס בתורת כתב של עיתון ונכחתי בדיוני בית הדין הצבאי, עד שהוכרזו סודיים. עדיין אני רואה את הנאשם במדי התותחנים הכהים וההדוקים היטב נכנס אל האולם; עדיין אני שומע אותו כשהוא נוקב את שמו ותוארו במסולסל במאונפף קמעה: "אלפרד דרייפוס, קפיטן של הארטילריה", וגם צריחת הזעם של ההמון ברחוב לפני בית הספר הצבאי, שבו הורד מדרגתו, מצלצלת עוד באוזני בלתי נשכחת: "? mort! ? mort les Juifs!" מוות לכל היהודים, משום שהאחד הזה היה בוגד! אך האם היה באמת בוגד? הייתה לי אותו זמן שיחה פרטית עם נספח צבאי, שאת שמו מרבים להזכיר בזמן האחרון. הקולונל הזה ידע על המשפט לא יותר ממה שפורסם בעיתונים; הוא האמין אף על פי כן באשמתו של דרייפוס, משום שנראה היה לו, כי לא ייתכן ששבעה קצינים יוכלו להרשיע את חברם, בלא שתהיינה בידיהם הוכחות מכריעות ביותר. ואילו אני האמנתי שהוא חף מפשע, משום שקצין יהודי לא היה מוחזק בעיני כמי שמסוגל לבגידה במולדת. לא משום שהיהודים בכללם היו מוחזקים בעיני טובים יותר מבני האדם האחרים. אבל דווקא במסיבות המיוחדות של הקפיטן דרייפוס, שבאופן אישי אפילו לא עשה עלי רושם אהוד, נראה לי הדבר כבלתי מתקבל על הדעת. יהודי, שבתורת קצין המטה הראשי סלולה לפניו דרך הכבוד - איננו יכול לבצע פשע כזה.

מאז ומתמיד היו הידיעות שבידי העולם, עלינו, לקויות בשיבוש ובסילוף. רגש ההשתייכות והשיתוף, שבו היו מונים אותנו תכופות כל כך וזעופות כל כך, הוא היה נתון בתהליך התפוררות גמורה, שעה שהסתערה עלינו האנטישמיות. וזו חזרה והגבירה אותו שוב.

אין פלא בכך, אם אומץ הלב המדינתי שלנו נתקפח במשך מאות השנים רבות הרדיפות. אבל, זו הייתה תכליתה ההיסטורית של האמנסיפציה היהודית בתקופה החדשה, שעל ידיה נשוב ונשיג את אומץ הלב המדינתי, כי האמנסיפציה אינה יכולה וצריכה להוליך אל הטמיעה. דבר זה מוכיחה ההתפתחות של עשרים השנים האחרונות.

האם נכון הוא שבארצות בהן יושבים אנו במספר ניכר, מצבם של היהודים, שהם עורכי דין, רופאים, טכנאים, מורים ופקידים, הולך ונעשה כבד מנשוא? האם נכון שכל המעמד הבינוני היהודי נתון בסכנה חמורה? האם נכון שמשסים את האספסוף כנגד העשירים היהודים? האם נכון, שהעניים שלנו סובלים לאין ערוך יותר מכל פרולטריון אחר?
אני סבור, כי הלחץ קיים בכל מקום. לאנשי העשירונים העליונים הוא גורם אי נחת, אצל המעמד הבינוני - מועקה כבדה, ואצל המעמד התחתון, מופיע הייאוש במערומיו.
עובדה, שבכל מקום התוצאה היא אחת, וניתן לסכמה בקריאה הברלינאית הקלאסית: "יהודים, החוצה!".
עתה אנסח את שאלת היהודים בקיצור נמרץ: האם צריכים אנחנו כבר "לצאת החוצה"? ולאן?
או אולי אנו יכולים עדיין להישאר. ולכמה זמן?
נלבן תחילה את שאלת ההישארות: האם נוכל לצפות לימים טובים יותר, להבליג באורך רוח, לשבת בחוסר מעשה ולצפות, כי בעזרת האל יטו לנו השליטים ועמי הארץ את חסדם? ואני אומר: אל נקווה לשום מפנה בזרם האירועים. ומדוע? כי שליטי הארץ - גם אם נהיה קרובים ללבם כשאר האזרחים - אינם יכולים להגן עלינו. ...
העמים, שבקרבם יושבים יהודים, הם כולם כאחד, בגלוי או שלא בגלוי, אנטישמים.

שאלת היהודים קיימת. תהיה זו איוולת להכחישה. ... שאלת היהודים קיימת בכל מקום, שבו חיים יהודים רבים. במקום שהיא איננה, היא נגררת לשם על ידי יהודים מהגרים. ... זו היא האמת, ולמרבה הצער היא תוסיף בהכרח להיות האמת, בכל מקום, אפילו בארצות מפותחות מאד, כמו צרפת, כל עוד לא יימצא לשאלת היהודים פתרון מדיני. ...
אני מאמין, שאני מבין את האנטישמיות. זוהי תנועה מסובכת עד מאד מהרבה בחינות. אני מתבונן בתנועה זו בתור יהודי, אך ללא שנאה ופחד. דומני, כי אני יכול להבחין, מה באנטישמיות הוא לעג גס, צרות עין כלכלית, דעה קדומה מולדת, אי סובלנות דתית - כמו גם מה שיש שבה מן ההתגוננות המדומה. אינני חושב את שאלת היהודים לא לסוציאלית ולא לדתית, גם אם היא לובשת גוון כזה או אחר. זו היא שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו להופכה תחילה לשאלה עולמית-מדינית, הטעונה הסדר במועצת עמי-התרבות.

זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה. היום אינני יודע אם אגיע לסיומה. היא נראית כחלום אדיר. כבר ימים ושבועות היא ממלאת אותי כולי עד אובדן החושים, מלווה אותי לכל מקום, מרחפת מעל לשיחותיי הרגילות, מציצה מעבר לשכמי ... טורדת אותי ומשכרת אותי. מה יצא מזה, אין לשער לפי שעה. ואולם ניסיוני אומר לי כי העניין מפליא, אפילו הוא חלום, ושעלי להעלותו על הכתב - אם לא למען הבריות, לפחות להנאתי שלי או למען הרהורי לעתיד לבוא. ואולי יש עוד אפשרות בין השתיים: למען הספרות. אם לא יהיה הרומן למעשה, הלוא אפשר שהמעשה יהיה לרומן. השם: הארץ המובטחת!

אני שב ומאחה את המסורת הקרועה של עמנו. אני מוליך אותו אל הארץ המובטחת. אל תחשבו שזו פנטזיה. אינני אדריכל של מגדלים פורחים באוויר. אני בונה בית מוחשי מחומרים שאתם יכולים לראות אותם, ליטול אותם בידיכם, לבדוק אותם.

הארץ המובטחת היא המקום שנתהלך בו בלי שאיש יבוז לאפינו העקומים, לזקנינו האדומים או השחורים ולרגלינו הקשותות.
זה המקום שבו נוכל סוף-סוף לחיות כבני חורין על האדמה שלנו, המולדת שלנו שבה נוכל למות בשלווה. המקום שבו נזכה גם אנו בכבוד על מעשים גדולים. מקום שנחיה בשלום עם העולם כולו, שאותו נשחרר בחירותנו, נעשיר בעושרנו, נרומם בגדולתנו. למען תוכל קריאת הבוז 'יהודי' להיות למלה של כבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקיצור, כמו שמות כל עמי התרבות.
למען נוכל לחנך את עמנו באמצעות מדינתנו למשימות שהן עדיין נסתרות מעינינו.

איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת - והיא קרובה כל-כך.
הנה היא: בתוך עצמנו פנימה…
כל אחד יכול להיווכח שאני דובר אמת. כי כל אחד נוטל לשם, עמו ובתוכו, פיסה מן הארץ המובטחת. האחד בראשו, האחר בידיו והשלישי בחסכונותיו. הארץ המובטחת נמצאת במקום שאנו נושאים אותה אליו.

כאשר תגלינה המעצמות נכונות להעניק לעם היהודי את הריבונות על ארץ נייטרלית, תפתח 'האגודה' במשא ומתן לגבי הארץ המבוקשת. שני חבלי ארץ עשויים להתאים: פלשתינה וארגנטינה. אמנם כבר נעשו ניסיונות התיישבותיים ראויים לציון בשתי נקודות אלה, אלא שהם נעשו על פי העיקרון המוטעה של הסתננות הדרגתית של יהודים. מן ההכרח שההסתננות תסתיים תמיד ברע, כיוון שתמיד קורה, שהממשלה בלחץ האוכלוסייה החשה עצמה מאוימת, נועלת את שערי הארץ לפני כניסת יהודים נוספים. לכן יש להגירה הצדקה, רק אם היא מבוססת על ריבונותנו המובטחת. ...
האם להעדיף את פלשתינה או את ארגנטינה? 'האגודה' תיקח את מה שיתנו לה ואת מה שיתקבל על דעתו של העם היהודי. האגודה היא שתקבע את שני הדברים הללו.
ארגנטינה היא מטבעה אחת הארצות העשירות בעולם, בעלת שטח עצום, אוכלוסייה דלילה ואקלים ממוזג. הרפובליקה הארגנטינאית עשויה להפיק תועלת רבה ביותר אם היא תקצה לנו חלק משטחה. אמנם ההסתננות הנוכחית של היהודים, עוררה שם מורת רוח; לכן כדאי להעמיד את ארגנטינה על ההבדל המהותי שבהגירת היהודים החדשה.
פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת. שם זה כשלעצמו עשוי להוות בשביל עמנו קריאת היאספות, סוחפת בעוצמתה. אם ייתן לנו הוד מעלתו השולטאן את פלשתינה, נוכל להתחייב בתמורה להסדיר לחלוטין את מצבה הכספי של טורקיה. עבור אירופה נוכחותנו שם עשויה להוות חלק מחומת המגן בפני אסיה. אנו עשויים להיות חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות. בתור מדינה ניטרלית, נוסיף לעמוד בקשר עם כל אירופה, שתצטרך לערוב לקיומנו.

היום כבר ברור לי בתכלית שההמונים אינם רוצים אלא לארץ ישראל, אך לשם הם רוצים בסערת נפש.

בדרום מזרח הים התיכון יש לאנגליה קניין שבשעה זו אין לו ערך וכמעט אין בו אוכלוסים, והוא רצועת החוף של אל-עריש וחצי-האי סיני. אם תרשה אנגליה להקים שם מושבה יהודית, תוכל רצועת החוף הזאת להיעשות מקום מקלט, בית מולדת, ליהודים הנדכאים בעולם כולו.
זה זמן רב אני נושא ונותן בשם התנועה הציונית עם ממשלת טורקיה על מסירת חלק מארץ ישראל. משא ומתן טורקי הוא עניין ממושך ובדעתי להמשיך בו עם השולטאן, הנוטה לי אישית חסד, ולו כדי שלא יתעורר ספק קל שבקלים באשר להיותה של ההתיישבות באל עריש וכו' שוחרת שלום, אם אכן תאושר.

חברי הממשלה הבריטית... הציעו לי... מיד להעניק לנו שטח אדמה אחר, במקום השטח הקודם, לשם ההתיישבות היהודית.
חבל הארץ החדש אין לו אותו ערך היסטורי, דתי - פיוטי וציוני, שהיה עוד גם לחצי-האי סיני, אבל אינני מטיל ספק, כי הקונגרס, כנציגם של ההמונים היהודים, יקבל גם את ההצעה החדשה ברחשי תודה חמים ביותר. ההצעה פירושה הקמת יישוב יהודי אוטונומי במזרח אפריקה...
לא הייתי רוצה להקדים את הקונגרס בקביעת עמדה בנוגע למדיניות, שהתנועה הציונית צריכה לנקוט בה נוכח ההצעות האלה, אולם - אם כי לא ייתכן, כמובן, שתהיה לעם ישראל שום מטרה סופית אחרת מלבד ארץ ישראל, ואם כי, יהיה גורלה של ההצעה מה שיהיה, השקפותינו על ארץ אבותינו אינן ניתנות לשינוי ולא תשתנינה לעולם - ובכל זאת יכיר הקונגרס, לאיזו התקדמות בלתי רגילה זכתה תנועתנו על ידי המשא ומתן עם הממשלה הבריטית. אני רשאי לומר, כי השקפותינו בנוגע לארץ ישראל הובהרו בגילוי לב מלא ובפרוט רב לחברי הקבינט הבריטי ולפקידים הבריטיים הגבוהים. אני מאמין, כי הקונגרס יכול למצוא אמצעים, לעשות שימוש בהצעה הזאת. ההצעה הוגשה לנו בצורה כזאת, שתתרום בהכרח להטבת מצבו של העם היהודי ולהקלת מצוקתו, בלא שנוותר על משהו מן העקרונות הגדולים, שעליהם מושתתת תנועתנו.

האם איבדת לפתע כל אמון בי? האם תחשבני למי שאינו נותן כלל את לבו לשאלות רציניות כאלה? כשנפלה תכנית אל-עריש מוכרח הייתי להרהר שנית בהצעת אוגנדה. קולוניסט אנגלי יצהיר כי אוגנדה טובה בהרבה מאל-עריש, ציוני יגיד כי היא גרועה ממנה בהרבה. אך תפקידה של המנהיגות להורות את הדרך אל היעד, בעת הצורך גם בדרכי עקיפין.

מאשימים אותי כי בגדתי בציון... אל אלוהים יודע במה מאשימים אותי...
אני אחזתי בשתי ידי בהצעת הממשלה הבריטית בדבר אוגנדה... משום שראיתי כי גדלה המצוקה, תכפו הצרות, כי דרוש להציל ולהושיע תכף שני מיליון יהודים סובלים רעב, קור ומחסור... היכולתי לדחות את הצעת הממשלה הבריטית בקש, ולבטלה בלי שים לב אליה כראוי?
אילו עשיתי כזאת, כי אז הייתי כחוטא וכפושע בעיני, שאין לו סליחה …

אף בשנייה אחת ואף בהרהור אחד לא ניטשה תכנית באזל. כשחשבתי - באחד הרגעים הקשים, כי אבדה כל תקווה לתקופה שאפשר לחזותה מראש, כלומר למשך חיי אדם בערך, אותה שעה רציתי להציע לכם גם הוראת שעה גדולה, ורציתי, מאחר שהתוודעתי בינתיים אל לבותיכם, לומר לכם דבר נחמה עתיק-יומין, והוא בעת אחת גם התחייבות לעצמי. בלשון אבותינו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

כשיצאתי לדרכי הייתי איש מדינת היהודים בלבד - נעשיתי חובב ציון. בשבילי לא קיים שום פתרון אחר לשאלה הגדולה, המכונה שאלת היהודים, חוץ מארץ ישראל... כיום הזה מוכרח אני לומר: כי בתקופה הקרובה לא נוכל לעשות בארץ ישראל שום דבר. "הואיל ולא רציתם, הרי זו לפי שעה אגדה".
אבל כיוון שאנו נמצאים ביחד, הבה נעשה לפחות משהו להקלת המצוקה, ונוסיף לעורר את העם, ואת המעורָרים לחזק/ דבר זה יצליח, רק אם תהיה לנו קרקע מוצקת.
אבל לשם אינני יכול ללכת עם ההולכים, משום שאני חובב ציון. ... אם יגיעו הדברים לידי פילוג, יישאר לבי עם הציונים, ושכלי עם האפריקנים.

בחיבור זה אני עומד להעלות רעיון עתיק-ימים, רעיון הקמתה של מדינת היהודים. הזעקה נגד היהודים מהדהדת בעולם, והיא מעוררת את הרעיון הרדום.
אינני ממציא דבר… לא את מצבם של היהודים בהשתלשלותו ההיסטורית, אף לא את האמצעים לתיקונו. המרכיבים החומריים של המבנה, שאותו אני משרטט, קיימים במציאות ומוחשיים מאד: כל אחד יכול להיווכח בכך. אם רוצים לסכם במילה אחת את הניסיון הזה לפתרון שאלת היהודים, הרי שאין לכנותו "הזיה", אלא לכל היותר "מלאכת מחשבת".

אני סבור, שליהודים יהיו תמיד די אויבים, כמו לכל אומה אחרת, אבל כאשר יישבו על אדמתם לא יוכלו עוד להיזרות לכל קצוות תבל. שוב לא תיתכן הישנותה של הפזורה, כל עוד לא תתמוטט התרבות העולמית בכלל.

אנחנו עם - האויב, שלא מרצוננו, מגבש אותנו לעם - כפי שהיה תמיד בהיסטוריה. בעתות מצוקה, אנו מתאחדים ומגלים לפתע את כוחנו. ואכן, יש לנו הכוח לבנות מדינה, ואפילו מדינה למופת. יש לנו כל האמצעים, האנושיים והחומריים, הדרושים לכך.

אני טוען במפורש ובתוקף: אני מאמין באפשרות הגשמתו של הרעיון, אף אם אינני מתיימר, שאכן מצאתי את התגלמותו המושלמת. מדינת היהודים היא צורך העולם - על כן היא תקום!

תארץ אבותינו קיימת, אפוא, עוד. אין היא שוכנת על קרקע הים. יש בני אדם החיים שם ועובדים בשמחה. האדמה העתיקה מחדשת שם את נעוריה למגע הידיים השקדניות. שוב היא נושאת פרחים, שוב היא נושאת פירות, ואפשר שביום מן הימים, ביום יפה אחד, תהא נושאת את אושרם וכבודם של היהודים.

בטריטוריה ארץ ישראל - והרי קיימת טריטוריה כזאת, היא שוכנת על שפת הים התיכון - מקומות הראויים להתיישבות. והנה, אם אנו סבורים שהארץ הזאת מתאימה לנו במיוחד, משום שאנו עדיין קשורים בה עד היום בקשר אידיאלי, אם אנו סבורים, כי הדבר שלא יכול היה להתרחש עד עכשיו בשום פנים, יכול להתגשם, אם נדע לנצל את המצב, אם נלביש את אידיאל האומה עתיקת הימים צורות מדיניות - הרי גם בזה איני רואה שום עוול.

אנו יכולים להעמיד מאחרי המשימה הזאת עם שלם... עם, אשר שמר את אהבתו אל האדמה המוזנחת הזאת, כאהבת הבן לאם החולה. משום כך גם יכולים אנו להכריז, בלא כל גינונים דיפלומטיים, מה הן כוונותינו בנוגע לקרקע זו. כי שום עם אין לו הנכונות או היכולת להביא קורבנות כאלה לשם החייאתה של ארץ זו, כמו העם היהודי.

היהודי רוצה לדשן את האדמה בדמו ובזיעת אפיו - אבל רק אדמה אחת ויחידה, אדמתה של ארץ ישראל.

שום כברת ארץ על פני האדמה לא הרבו לחמוד אותה כמו זאת, וכל כך הרבו העמים להשתוקק אליה, שמרוב השקיקה הלוהטת היא חרבה ויבשה. אבל אנו מאמינים, כי הפינה הנשַמה של ארץ המזרח יש לה לא עבר בלבד, אלא גם עתיד, בדומה לנו עצמנו. על קרקע זו, שעכשיו צומח בה כל כך מעט, צמחו אידיאות בשביל כל האנושות. ודווקא משום כך לא יוכל שום אדם להכחיש, שקיימת זיקה שלא תפקע לעולם בין עמנו ובין הארץ הזאת. אם קיימת בכלל תביעה חוקית לגבי שטח כלשהו על פני האדמה, מוכרחים כל העמים המאמינים בכתבי הקודש להכיר בזכותם של היהודים.

אם אנו פונים אל המעצמות ומבקשים מהן הסכמה מדינית; ואם אנו רוצים לרכוש את הארץ הדרושה לנו מידי בעליה בזמן הזה, הריבוני לפי משפט העמים, הרי כל זה נובע, נדמה לי, מן ההיגיון של הדברים עצמם. הארץ היא ארץ ישראל... הארץ הזאת קיימת. נמצאים כאן אנשים שהיו שם; הם יכולים לומר לכם, כי זוהי ארץ שיכולים לגור בה, זוהי ארץ שיש לה לא עבר בלבד, אלא גם עתיד. הארץ, שיש לה כוח משיכה אידיאלי בשביל המונינו, ובתוקף המסיבות המדיניות בזמן הזה הייתה לנקודה בעלת חשיבות - הארץ הזאת נמצאת כיום במצב של הזנחה מוחלטת. היא נעשתה חסרת ערך מתוך ניגוד דיאלקטי של ההיסטוריה: משום שהייתה יקרת ערך. היא גירתה את חשקם של עמים ושליטים כל כך רבים, שנערכו בה הקרבות הגדולים ביותר, וכך, חרבה הארץ וירדה לשפל המדרגה. הארץ הזאת האומללה, והעם הזה, האומלל, לאחר שייפגשו יחד, ייווצר מצב כזה, שבו ייוושעו שניהם.

את יופייה של הארץ שלנו אף אחד לא הכיר... היופי הטבעי של חלקת האלוהים הזאת היה פשוט מוסתר במאות השנים האחרונות. איפה בעולם אפשר למצוא עוד ארץ שבה אפשר ליהנות מהאביב בקלות כזאת. יש אצלנו אזור חם, ואזור קריר במרחק קצר זה מזה. בדרום, בעמק הירדן, הנוף כמעט טרופי; חוף הים מזכיר בקסמו את הריביירה האיטלקית והצרפתית; לא רחוק מכאן עומדים ההרים הגבוהים והנשגבים והמרהיבים של הלבנון עם החרמון המושלג. לכל המקומות האלה אפשר להגיע ברכבת תוך כמה שעות. אלוהים בירך את ארצנו.

שאלת היהודים עדיין איננה פתורה, אם אנו מיישבים בארץ ישראל כמה מאות או אלפים משפחות. יותר מזה, אני סבור, כי הסכנה לגבי הבאים ומתיישבים גדלה והולכת במידה שמספרם גדל והולך, מבלי שתהא להם הגנה ממלכתית משלהם, שכן אותה שעה הם תלויים בחסדם של שליטים מתחלפים....
ההתיישבות המצומצמת הנוכחית בארץ ישראל יש לשער שלא יגרמו לה קשיים חדשים מצד 'השער העליון'. אבל אני חושב, שלא ירשו בהחלט הסתננות בקנה מידה גדול יותר, מבלי שיהיה בכך מעשה איבה הקטן ביותר כלפי היהודים. הסתננות גדולה יותר תיתכן רק אם יהיה רעיון המדינה מונח ביסודה.

אנו רואים הֵסדר שבהבנה עם השליט הטוב והמיטיב הזה, בהסכמתן של המעצמות שתשתררנה מן המצוקה היהודית, לא זו בלבד כדבר הרצוי, אלא גם כדבר אפשרי. מכל מקום יוכל הסדר כזה להיערך אך ורק על יסוד ערובות מספיקות, שיהא בהן כדי להבטיח את גורלם של המתיישבים היהודיים בעתיד מפני פגיעות מקריות וסכנות. הציונות המדינית אינה שואפת רק להוציא את היהודים הסובלים ממקומותיהם; הכרח הוא גם לדאוג מראש לכך, שהם לא יחליפו את המצוקה הנוכחית במצוקה אחרת, שהיא בלתי ידועה ושאין לחשב כלל את ממדיה. אין אנו רוצים לעסוק בהברחת בני אדם. יישובם של אנשים יחידים או קבוצות קטנות בארץ ישראל אינו בא בחשבון לאמיתו של דבר. אין אנו נלחמים בניסיונות תמימים אלה, שכן הם מעידים בכל זאת על חריצותם של פועלינו העניים ועל כמיהתם לעבודת האדמה. פתרון סופי של שאלת היהודים אין ניסויים אלה, הנובעים מן הכוונות הנעלות ביותר, יכולים להביא; ואילו רצינו לערוך אותם בקנה מידה גדול יותר, ייתכן שהיו מעוררים אי אמון אצל הממשלה הטורקית.

תנועתנו לא תהיה מבוססת על אושיות התבונה, אלא אם היא תשאף להשגתן של ערובות מובטחות במשפט הכלל. ההתיישבות שהתנהלה עד עכשיו השיגה מה שיכלה להשיג לפי עצם אופייה. היא הוכיחה למעשה, שהיהודים מסוגלים לעבודת האדמה, דבר שרבים היו מערערים עליו...אבל פתרונה של שאלת היהודים היא איננה, ואין היא יכולה להיות בצורה הנוכחית.

אנו הציונים רואים את יישוב האיכרים בארץ ישראל כדבר שהוא אווילי יותר משהוא נעלה, אם הוא נעשה בלי ערובות משפטיות בינלאומיות. הרי אנו רוצים לא רק לשלוח בחיפזון את אחינו המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם.

עלינו להתנגד בכל התוקף להתיישבות קמעונית וכאילו בגניבה בארץ ישראל. וזה משני טעמים, ראשית מפני שיישובה של ארץ ישראל, אי אפשר שייעשה באופן מועיל בשביל היהודים, אלא אם כן, מתוך תכלית פוליטית מוצהרת ומוכרה על ידי השולטאן. ושנית, מפני שיישובה של ארץ ישראל בלי שום תנאים הופך את מצבם של המתיישבים למצב מאד בלתי בטוח. שהרי סוף סוף שורר בארץ ישראל שלטון עריצים, ואף על פי שהשולטאן הנוכחי, כפי שידוע לי היטב, דורש טוב ליהודים, אי אפשר לדעת מה יביא העתיד למתיישבים, אם לא ינקטו מבעוד מועד באמצעי זהירות.

הקונגרס הבאזלאי הביע במפורש, כי שמירת המושבות היהודיות הקיימות, שנתנו תוצאות מצוינות, רצויה היא. אבל אין להוסיף עוד מושבה יהודית אחת, עד שיושגו ערובות משפטיות מספיקות. אין אנו רוצים לייסד מושבות מחוסרות הגנה, המעלות את ערכו של הקרקע, בלא שנקבל שם תמורה מדינית לכך, ויחד עם זה מופקרות הן לכל שינוי בהלך רוחה של הממשלה, או בנטיותיהם של האוכלוסים המקומיים.

מה בעצם טיבה של תעודה זו? האם היא מסוג שליחותם של כמרים נוצרים, ההולכים אל חלקי תבל רחוקים ואומרים לאוכלי האדם: "אל תאכלו בשר אדם"? לא ולא! התעודה שממלאים את אוזנינו בדיבורים עליה, איננה מתיימרת כלל לעשות דבר כזה. היא יושבת בכל הנוחות בפינתה השאננה, משם היא מעיפה מבט מתוך עליונות יהירה אל עתידה של האנושות.
אין לנו שום תעודה אחרת מזו שישנה לכל האומות: לעבוד עמהן יחד לטובת קידומה התרבותי הכללי של האנושות. כן, הם אומרים שאין אנו אומה, משום שיהודי פלוני חי בריחוק מקום גדול מדי מיהודי אלמוני. כאילו אח ואחות חדלים להיות אח ואחות, משום שהאחד חי בניו יורק והאחר בברלין: האם יכול מישהו לפרוש, לצאת מתוך עמו, מתוך גזעו?

הדבר החדש ביותר בתנועת היהודים הם רבני המחאה. מכס נורדאו כבר התווה את תו הקלון על הטיפוס הזה בדימוי שיישאר לדורות: אלה הם אנשים היושבים בסירה בטוחה, ולטובעים, הרוצים להיאחז בשולי הסירה, הם חובטים במשוט על ראשיהם. כזה הוא כבר טבעו של שונא ציון התוקפני הרגיל מבין היהודים. אם נצרף עוד לתכונות אלו עמדה של 'רועה רוחני' לעדה יהודית גדולה למדי, הרי לפנינו רב מחאה גמור. חמשה רבני מחאה כאלה פרסמו ב'ברלינר טאגבלאט' ובמקומות אחרים את ההצהרה דלהלן:
הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה... מפרסם את גילוי הדעת דלהלן: "על-ידי כינוסו של קונגרס-ציונים ועל-ידי פרסום סדר-היום שלו, הופצו השגות מוטעות כל כך על תוכנה התורתי של היהדות ועל שאיפותיהם של מאמיניה, שהוועד החתום מטה של איגוד הרבנים בגרמניה רואה חובה לעצמו למסור את גילוי דעתו הבא:
1. שאיפותיהם של אלה המכונים ציונים, להקים מדינה יהודית-לאומית בארץ ישראל, עומדות בניגוד לייעודיה המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי-הקודש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר.
2. הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת בכל נפשם ובכל מאודם את המולדת, שאליה הם שייכים, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל לבם ובכל כוחם.
3. אבל התיישבות זו אין שום סתירה בינה ובין אותן השאיפות הנעלות, שמטרתן ליישב איכרים יהודיים בארץ ישראל, משום שאין להן שום שייכות לייסודה של מדינה לאומית.
הדת ואהבת המולדת מטילות עלינו אפוא במידה שווה את החובה לבקש מכל אלה, שענייני היהדות קרובים ללבם, שיתרחקו מן השאיפות הציוניות הנזכרות לעיל. וביתר ייחוד מן הקונגרס, שלמרות כל האזהרות והאתראות עדיין מתכננים את כינוסו".
זוהי התעודה הראויה לתשומת לב. הרושם הראשון שאנו מתרשמים ממנה, הוא, שאין היא עשויה דווקא להרים את כבוד היהודים. הרי כל גילוי הדעת הזה, כפי שיבחין כל יהודי במבט ראשון, מכוּון כלפי חוץ. זוהי אחת מן ההכרזות הנבזות והבזויות, המתחננות ביבבנות לחסד האויבים.
לאושרנו לא כל הרבנים כאלה הם. שמות כמו אלה של הרב מוהילבר בביאליסטוק, צדוק כהן בפאריס, רילף בממל, גסטרבלונדון ורבים רבים אחרים אנו יכולים להזכיר רק מתוך הוקרה אמיתית. ואין אנו עושים זאת כאנשי מפלגה. הציונות אינה מפלגה. יכולים לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא מקפת את כל הצדדים של חיי העם. הציונות היא העם היהודי בדרך. ומשום כך התנהגותם של רבני המחאה היא מעשה זוועה. ...
היכן היו והווים רבני המחאה עם מחאותיהם, שעה שיהודים אומללים, אומללים אך ורק משום שהם יהודים, היו והווים בזויים, בזוזים והרוגים? עכשיו באלג'יר, ועכשיו ברוסיה, הנה בפרס, והנה בגליציה, פה ושם ובכל מקום קינים והגה והי. ורבני המחאה מפטפטים לכל היותר בשעות העיכול שלהם משהו על תעודה מסוימת; על תעודה, שהייתה ראויה להיחשב כיהירות הנבובה ביותר, אילו הייתה לה בכלל משמעות כלשהי, שכן עמי התרבות היו יכולים וצריכים לאסור עלינו בהחלט, שנפעל ביניהם כמיסיונרים. אם יצאה איזו תורה ממקור ישראל אל העמים, הרי הייתה זאת הנצרות, וזו שוב אינה זקוקה לסיועם של רבני המחאה.
ואילו הציונות, דבר זה אנו רואים בכל פעם בבהירות יתירה, תהיה למשבר של מרפא ביהדות. הניגודים המתהווים יביאו בהכרח לידי הבהרה של עניינים מושחתים רבים, ולבסוף לידי זיכוך אופיו של העם.

מאושל הוא אנטי ציוני. אנו כבר מכירים אותו זמן רב, ותמיד נתעורר בנו רגש של גועל שעה שראינו אותו, שעה שהביאו אותנו החיים בקרבתו או גם במגע עמו. אבל לרגש הגועל, שהוא עורר בנו, נתלוו עד עכשיו תמיד רחמים; חיפשנו סיבות מקילות והסברות היסטוריות על כך שהוא בחור כל כך נעווה, מעוקם ועלוב. וחוץ מזה: הרי אחינו בן עמנו הוא - אם גם אין סיבה הקטנה ביותר להתגאות במשהו על האחווה הזאת. אמרנו לעצמנו, שאנו מוכרחים לסבול אותו. יתירה מזו, תפקידנו הנעלה הוא לעדן אותו, וכולנו נגדל עם תפקידנו זה, ובמין חיבה רומנטית, או חולשה רומנטית, הגינונו עליו תמיד, משום שהיה ריקא. אם עשה מאושל מעשה נבלה, השתדלנו אנחנו לטשטש אותו. אם היה מאושל שפל ביותר, הזכרנו לעולם את גדולי עמנו, אם מאושל הביא על כולנו חרפה, התביישנו או קצפנו במסתרים - אך שתקנו.
והנה סוף סוף עשה מאושל מעשה הראוי לשבח, מעשה שהוא לנו לכבוד ושבו הוא מפצה אותנו על דברים רבים, שנאלצנו לסבול בגללו. הוא הודיע שאין לו כל שייכות אלינו. מאושל, מעשה נאה עשית!
הנה הופיעה הציונות - יהודי ומאושל נאלצו לנקוט עמדה כלפי השאלה הזאת. ועכשיו בפעם הראשונה, עשה מאושל ליהודי שירות מוסרי שאין לשער את גודלו. מאושל מסתלק מן השותפות, מאושל הוא אנטי ציוני!
אל יגלו פנים בדברינו שלא כהלכה. אין אנו כל כך מעוקשים ומשוגעים לדבר אחד, כפי שהיו רוצים לתאר אותנו. אין אנו מכריזים ומודיעים, שכל המתנגד להשקפותינו ולתנועתנו הוא בחור רע. ישנם נימוקים חשובים מאד ונכבדים מאד, שבגללם יתכן שיהודי פלוני או אלמוני לא יוכל, או לא ירצה, להשתתף באופן אישי בתנועה הלאומית הזאת; אך משום כך עדיין אין הוא צריך להחשידה ולהילחם בה.

הלחץ שלוחצים עכשיו את היהודים הוא מוזר ומכאיב ביותר דווקא בשביל אלה שדחקו אותם מתוך הגיטו, כדי לענותם.
מה הם מקורות הריפוי שהמליצו עליהם האחרים לתיקונו של המצב הזה? ההטבה במצבם של היהודים יש לצפות לה עם התפשטותה של ההשכלה בקרב ההמונים, עם עלייתה של רמת התרבות הכללית. אנו חייבים לדאוג לכל החירויות הגדולות ביותר וחייבים להיות השאור שבעיסה בכל התנועות המתקדמות בהסתערותן. את המצב שבו ישלוט הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", רואה אני רחוק לאין שיעור; רחוק לא רק בין עם לעם, אלא גם בין יחידים שבתוך העם, ואף בין יחידים שבתוך עמנו שלנו.
והנה, אם מציעים פתרון שאיננו דורש את שינויו של הטבע האנושי, אלא שינוי התנאים שהוא בגדר היכולת שלנו, נדמה לי, שחובה היא לפחות לדון על כך בכובד ראש. אין אנו אומרים, שאנו רוצים לעשות את בני האדם טובים יותר, ואפילו לא את עצמנו; אנו רק אומרים, שהיינו רוצים ליצור תנאים מציאותיים מסוימים שבהם יוסר מעל היהודים הלחץ המיותר, הרובץ עליהם. והנה, אם באים ומכחישים את שאלת היהודים, ואומרים שאין קיימת שאלת יהודים אלא שאלת בני אדם, הרי זו אולי שיחה שאפשר להתבדר בה, כמו בנושאים יומיומיים אחרים. אבל למצב דחוף כזה של מצוקה אין זה נראה לי כתשובה מספקת. אנו שוקלים בדעתנו: באיזו דרך אפשר יהיה למצוא תרופה למצוקה זו, שבה נתון פרולטריון עמוס דאגות, המצופף בבקתות שאינן ראויות לדיור, בעיירות לאין שיעור במזרח אירופה; והוא נאנק, נופל קרבן למחלות, הולך לאיבוד, או שהוא יוצא לדרך, לנדידה טרופה, לערים ולארצות אחרות, והוא מהווה סכנה לעמים אחרים - איך אפשר יהיה להושיעו ולחלץ אותן מן המצוקה החומרית, ומזו האחרת שאנו קוראים לה מצוקה מוסרית?

ושמא יאמר מישהו: אילו באמת היה הדבר אפשרי, האם לא היו עושים אותו מכבר? קודם לא היה הדבר אפשרי. עכשיו הוא אפשרי. עוד לפני מאה או לפני חמישים שנה, היה בכך משום הזיה. היום כל זה הוא ממשי. העשירים, שיש באפשרותם לסקור בסיפוק את כל ההישגים הטכנולוגיים, יודעים היטב עד כמה ניתן לנצל את כוחו של הכסף. וכך יתנהלו הדברים: דווקא האנשים העניים והפשוטים, שאינם מדמים כלל איזו שליטה אדירה רכש כבר האדם על כוחות הטבע, יאמינו באמונה שלמה ביותר בבשורה החדשה, כי לא אבדה תקוותם לארץ הבחירה.
זהו זה יהודים! אין זו אגדה, ולא תרמית! כל אחד יכול להיווכח בכך, כי כל אחד נושא עמו לשם, חלק מארץ הבחירה; אחד בראשו, אחד בזרועותיו ואחר, בקניין אשר רכש.

האם יש עוד אמידים אחדים, אשר עשויים לחשוב, שהלחץ עדיין אינו גדול דיו עד כדי לגרום להגירה, שכן אפילו בשעה שמגרשים יהודים בכוח, מתברר באיזה אי רצון הם עוזבים? כן, מפני שאינם יודעים לאן! מפני שהם רק מחליפים מצוקה אחת במצוקה אחרת. אבל אנחנו מראים להם את הדרך אל ארץ הבחירה וכנגד הכוח הנורא של ההרגל חייב לעמוד כוחה הנהדר של ההתלהבות.

הכל תלוי בכוח המניע. ומה הוא הכוח הזה? מצוקת היהודים. מי יעז להכחיש שכוח זה אכן קיים?...
ידוע גם כוח הקיטור, שנוצר בקומקום על ידי הרתחת המים ומרים את המכסה. תופעת קומקום מעין זו הם הניסיונות הציוניים והצורות הרבות האחרות של האגודה 'להגנה מפני האנטישמיות'.
ואני אומר, כי כוח זה, בשימוש נכון, הוא כביר דיו כדי להניע מכונה גדולה, להוביל אנשים ומשאות, בלא קשר למבנה המכונה.

שמא יאמרו עוד: המפעל הוא חסר תקווה, גם אם נקבל את הארץ ואת הריבונות - מפני שרק העניים ילכו עמנו? אדרבא, דווקא לאלה אנו זקוקים בהתחלה! רק ה'דספראדוס' כשירים לכיבוש.

קודם כל צריך להאיר את המוחות. הרעיון צריך לצאת ולהגיע אל אחרוני הקנים ידועי הסבל של בני עמנו. הם יתעוררו מדמדומם העמום, בשל התוכן החדש שהפציע בשמי חיינו. די שכל אחד יחשוב רק על עצמו, והמסע כבר יגדל ויאדיר.
ומה רבה התהילה הצפויה ללוחמים המסורים לעניין בכל מאודם.
לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים! ...
היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם.
עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו אנו, ובמולדתנו שלנו, למות בשלום.
העולם משתחרר בשחרורנו, מתעשר בעושרנו ומתגדל בגדולתנו.
וכל מה שננסה לחולל שם, ולו רק למען רווחתנו אנו, יפעל בעצמה אדירה וייסב אושר לאנושות כולה.

ביהודים עצמם תלוי אפוא הדבר, אם 'כתב מדינה' זה יישאר בינתיים 'רומן מדינה'. אם הדור הזה עודנו אטום מדי, יקום דור אחר נעלה ממנו. היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם, והם יהיו ראויים לה.

החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

אם תרצו אין זו אגדה.

בגלל הפיזור שלנו בן אלפיים שנה נותרנו בלי הנהגה מאוחדת של הפוליטיקה שלנו. זה בעיני אסוננו העיקרי שגרם לנו יותר נזק משגרמו לנו הרדיפות. הדבר שגרם לנו להיהרס מבפנים ולהסתאב, שכן לא היה בנמצא איש שיעשה אותנו לאנשים ראויים לשמם - ולו רק לתועלתו האישית של שליט כלשהו. ההיפך הוא הנכון. דחפו אותנו לכל מיני עיסוקים מגונים, החזיקו אותנו בגיטו, ואנו התנוונו שם בהתחככות זה עם זה, וכשלפתע הוציאו אותנו לחופשי, ציפו מאתנו שנהיה אמונים מיד על הרגלי החירות.
והנה, אילו הייתה לנו הנהגה פוליטית מאוחדת, שאין עוד צורך להוכיח את נחיצותה, שאינה בשום אופן ברית חשאית - אילו הייתה לנו הנהגה כזאת, היינו יכולים לגשת לפתרון שאלת היהודים, מלמעלה ומלמטה ומכל הצדדים.

מה שפעלת עד עכשיו, היה נדיב אך גם שגוי יקר מדי, אך חסר תועלת. עד עכשיו היית רק פילנטרופ, מין פִּיבּוֹדִי. אני רוצה להורות לך את הדרך כיצד תוכל להיות יותר מזה.

בגלל קוצר הרוח שלך שמעת רק דברי מבוא, ואילו היכן ואיך יתחיל הרעיון לקבל צורה, דבר זה לא נודע לך. לא נורא. ראשית, אין אני מצפה שתשנה את דעותיך מיד. שנית, אין תכניתי תלויה בשום פנים בך בלבד.
אמנם הייתי משתמש בך ברצון, לשם קיצור הדרך, בתור גורם קיים שיש לו מוניטין. ואולם לא היית אלא הגורם שהייתי מתחיל בו. יש גם אחרים, ויש סוף כל סוף ובראש ובראשונה המון היהודים שאדע לפלס לי את הדרך אליהם.
העט הזה הוא בבחינת מעצמה. תיווכח בזה, אם אשאר בחיים ובריאותי תעמוד לי - מגבלה שגם אתה צריך להביא בחשבון במפעל שלך. אתה היהודי הגדול של הממון, אני יהודי הרוח. מכאן השוני בינינו באמצעים ובדרכים.

הירש, שלפני שמונה ימים עדיין היה הציר שעליו סובבת תוכניתי, כבר שקע היום והיה לעניין שאין בו צורך עוד, שבמחשבותיי אני אף יכול להתייחס אליו בסלחנות.

הכנסת היהודים מתחת לכובע אחד תהיה עבודת פרך נוראה, אף על פי שלכל אחד מהם יש ראש, או אולי דווקא משום כך.

ובעצם עדיין אני מחזאי. אני נוטל מן הרחוב אביונים עלובים, תוחב אותם אל בגדי פאר והם מציגים לפני העולם מחזה נהדר שהגיתי.
אינני מפעיל עוד יחידים אלא המונים: אנשי הדת, הצבא, הממשל, האקדמיה וכו', שהם כולם יחידות המון בשבילי.

היום [אני] עדיין איש יחיד ובודד. מחר אולי [אהיה] מנהיגם הרוחני של מאות אלפים. מכל מקום, המגלה והמבשר של רעיון אדיר.

בדברים של פשטות ודמיון מנהיגים את בני האדם. מדהים - וידוע - מה מעטה התבונה שבאמצעותה שולטים בעולם.

משה... הוא המנהיג, משום שאינו רוצה להיות כזה. הכול נשמעים לו, משום שאין הוא מבקש דבר לעצמו.

למעשה, מצויה בישות של מדינה תערובת של היסוד האנושי והיסוד העל-אנושי כאחד. הזיקה, המעיקה לפעמים, של הנשלטים כלפי השולטים, דורשת במפגיע ביסוס משפטי, שסבורני, שניתן למוצאו בנוסחת ה- negotiorum gestio(הנהגת העניינים), לפיה עלינו לדמות לנו את כלל האזרחים בתורDominus negotiorum (בעלי הקניין) ואת הממשלה בתור ה-gestor (מנהל העניינים). ...
חוש המשפט הנפלא של הרומאים יצר ב"נגוציורום גסטיו" יצירת מופת נאצלת. כאשר סכנה מאיימת על רכושו של אדם חסר אונים, רשאי כל אדם להיחלץ להצלתו. זהו ה'גסטור' , מנהלם של עניני הזולת. אין לו שם ייפוי כוח, כלומר, שום ייפוי כוח מידי אדם. את ייפוי כוחו הוא שואב מכוח עליון. מהות הכוח העליון הזה ניתן לנסחה לגבי המדינה במגוון אופנים, ואמנם היא מקבלת מדי פעם ניסוח אחר בשלבי ההתפתחות השונים של התרבות, בהתאמה לרמת התובנה הכללית, הרווחת בכל תקופה. ה'גסטיו', ההנהגה, מכוּונת לטובת ה'דומינוס' - הוא העם - שגם הגסטור עצמו נמנה עליו.
המדינה קמה מתוך מלחמת הקיום של העם. במלחמה זו לא ניתן בתחילה להשיג בדרך המקובלת ייפוי כוח תקין. אכן, כל יוזמה לטובת הכלל הייתה נכשלת מלכתחילה, אילו ניסו להשיג מראש החלטת רוב בהתאם לחוק. הפילוג הפנימי היה הופך את העם חסר מגן נוכח מצב החירום מבחוץ. כמו שאומרים, אי אפשר לשים את כל הראשים תחת כובע אחד. על כן חובש הגסטור, בפשטות, את הכובע וצועד בראש.
גסטור המדינה מקבל הרשאה כדי צורכו, כאשר עניינו של הכלל נתון בסכנה, וידו של הדומינוס קצרה מלהושיע את עצמו, אם מחוסר רצון או בגלל מניעות אחרות. ...
העם היהודי החי כיום בפזורה מנוע בשל כך מלנהל בעצמו את ענייניו הפוליטיים, אך יחד עם זאת הוא שרוי מבחינות רבות במצוקה, לעיתים קשה יותר ולעיתים פחות. לכן הוא זקוק מעל לכול לגסטור.
מובן שאסור שגסטור זה יהיה אדם יחיד. יחיד כזה עלול להיות מגוחך, או - מתוך שייראה כמתכוון לטובת עצמו - יתייחסו אליו בבוז.
הגסטור של היהודים צריך להיות 'אישיות מוסרית' במלוא מובן המילה.
וזוהי 'אגודת היהודים'.

יוקמו שני גופים: 'אגודת היהודים' ו'החברה היהודית'. את תוכניותיה המדעיות והמדיניות של 'אגודת היהודים' תוציא 'החברה היהודית' מן הכוח אל הפועל. 'החברה היהודית' תדאג לחיסול ענייני הרכוש של היהודים היוצאים ותארגן בארץ החדשה את הפעילות הכלכלית.

היהודים המכירים ברעיון המדינה שלנו יתלכדו סביב 'אגודת היהודים'. דבר זה יעניק לה בעיני הממשלות את הסמכות לדבר, לשאת ולתת בשמם של היהודים. 'האגודה' תוכר אם לנסח זאת בשפת המשפט הבינלאומי, כרשות מכוננת מדינה, ובכך בעצם המדינה כבר נתכוננה. ...
'אגודת היהודים' היא המוסד המרכזי של תנועת היהודים המתחילה להתהוות. ל'אגודה' תפקידים מדעיים ומדיניים. לתהליך הייסוד של מדינת היהודים, כפי שאני מתאר אותו לעצמי, קודמות הנחות יסוד מדעיות מודרניות. אם אנחנו יוצאים היום ממצרים, לא ייתכן שזה ייעשה בדרך הפשוטה כמו בזמן העתיק... 'אגודת היהודים' היא משה החדש של היהודים. הזיקה שבין מפעלו של הגסטור הגדול והקדום של היהודים בתקופה העתיקה לבין מפעלנו הוא כמו היחס בין האופרה הפשוטה היפה להפליא, שהייתה נהוגה בעבר, לבין האופרה המודרנית. אנו מנגנים את אותה המנגינה עצמה אך עם פי כמה וכמה יותר כינורות, חלילים, נבלים, צ'לואים וקונטרבסים, לאורו של החשמל ועם תפאורות, מקהלות, ואביזרים נפלאים, כמו גם עם זמרים ראשונים במעלה. ...
כלפי פנים, כלומר כלפי העם היהודי, תייסד 'האגודה', את המוסדות ההכרחיים לתקופה הראשונה - את התא הקמאי, בלשון מדעי הטבע, שממנו אמורים להתפתח מאוחר יותר המוסדות הציבוריים של מדינת היהודים.

'החברה היהודית' תעוצב בחלקה כדוגמת החברות הגדולות לרכישת קרקעות - מעין חברת צ'רטר יהודית, אם תרצו, אבל ללא סמכויות שלטוניות ותפקידיה לא יהיו התיישבותיים בלבד.
'החברה היהודית' תיווסד כחברת מניות, על פי החוק האנגלי ובחסותה של ממשלת אנגליה. מקום מושבה הראשי יהיה לונדון. ...
'החברה היהודית', היא מוסד מעבר, מפעל עסקי טהור, שיש תמיד להפרידו בקפדנות מ'אגודת היהודים'.
המשימה הראשונה של 'החברה היהודית' תהיה חיסול נכסי הדלא-ניידי של היהודים היוצאים. הדרך, שבה מתבצעת פעולה זו, מונעת משברים, ומבטיחה שכל אחד יקבל את מה שיש לו, ובתוך כך מאפשרת את אותה הגירה פנימית של האזרחים הנוצרים.

'החברה היהודית' תהיה מופקדת על פירוק העסקים הקטנים כמו גם על הגדולים ביותר. ושעה שיהודים יצאו חסרי דאגה ויניחו את היסודות למולדת החדשה, תעמוד מאחוריהם 'החברה' כ'אישיות משפטית' גדולה, המכוונת את היציאה, שומרת על הנכסים הנטושים, ערבה לסדר הנאות של פירוק הנכסים בכל הונה הגלוי והזמין, ומתמידה באחריותה לגבי אלה שכבר יצאו.

מיד לכשתיווסד 'החברה היהודית', תגיע הידיעה הזאת ביום אחד על ידי בזק הטלגרף לכל קצות הארץ, גם הנידחות ביותר.
ובו ברגע תתחיל גם ההקלה. מן המעמד הבינוני ינהרו המשכילים, בעלי המקצועות החופשיים, שאותם אנו מייצרים ייצור עודף, ויזרמו לארגונינו הראשונים. הם יהוו את ראשוני הטכנאים, הקצינים, המורים, הפקידים, עורכי הדין והרופאים שלנו. וכך יוסיף העניין להתקדם במהירות, אך יחד עם זאת, ללא זעזועים.

התוכנית כולה ביסודה היא פשוטה עד מאד, כפי שצריכה להיות תוכנית, שמיועדת להיות מובנת לכול... תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה, שיספיק לצורכי עמנו המוצדקים; לכל השאר נדאג בעצמנו. בהתהוות של ריבונות חדשה אין דבר מגוחך או בלתי אפשרי.
הרי כבר עתה נוכחנו בכך אצל עמים, שאינם כמונו עמי מעמד בינוני, אלא עניים יותר, חסרי השכלה, ולכן חלשים יותר. הממשלות של הארצות, שבהן רווחת האנטישמיות מעוניינות במידה רבה להשיג לנו את הריבונות.

זקוקים אנו בשביל ענייננו למולדת, לארץ, שתהא שייכת לנו לפי משפט העמים. עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת אדמה על פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו?

ראשית לכול אשא ואתן עם הצאר... על שחרור יהודי רוסיה...
אחר כך אקיים דיונים עם הקיסר הגרמני. אחר כך עם אוסטריה. אחר כך עם צרפת בנוגע ליהודי אלג'יריה. אחר כך לפי הצורך.

'אגודת היהודים' תנהל משא ומתן עם השלטונות הנוכחיים של הארץ שנבחרה, תחת חסותן של המעצמות האירופיות, אם הדבר ייראה בעיניהן. אנו יכולים להעניק לשלטונות הארץ הנוכחיים יתרונות עצומים: ליטול על עצמנו חלק מחובות המדינה, לסלול דרכי תחבורה, שישמשו גם אותנו, ודברים רבים נוספים. אך עצם כינונה של מדינת היהודים יסב תועלת לארצות השכנות, שכן בגדולות כבקטנות מעלה תרבותו של חבל ארץ אחד, את ערך הסביבה כולה.

אנו פותרים חלק ניכר של בעיית המזרח, שעה שאנו מגיעים לידי חתימת אמנה עם ממשלת הוד מלכותו השולטאן בהסכמתן של המעצמות. הופעתם של היהודים בעלי התרבות האירופית במזרח תגביר בלא ספק גם את ביטחונם של הנוצרים היושבים שם או הבאים לשם, כשם שהיא תגרום להטבת המצב בקיסרות העות'מאנית מכל הבחינות.

העזרה הכספית, שיכולים היהודים להציע לטורקיה, איננה מזערה, ועשויה לשמש לסילוקם של כמה נגעים פנימיים, שהארץ הזאת סובלת מהם. אם תיפתר חטיבה משאלת המזרח הקרוב יחד עם פתרונה של שאלת היהודים, הרי זה בוודאי לטובתם של כל עמי התרבות. התיישבותם של היהודים תגרום בוודאי גם להטבת מצבם של הנוצרים במזרח הקרוב.
אבל לא רק מצד זה בלבד זכאית הציונות לאהדתם של העמים. אתם יודעים כי בכמה ארצות הפכה המחלוקת בדבר היהודים תקלה חמורה בשביל הממשלה. אם היא מתייצבת לימין היהודים, מתקוממים נגדה ההמונים המשוסים. אם היא מתייצבת נגד היהודים, הרי הדבר מביא תכופות לידי תוצאות כלכליות קשות, בשים לב להשפעתם של היהודים על הסחר העולמי.

אך מה יהיה, אם למרות הכול, אם לאחר ההסברה הגמורה לדעת הקהל, גם לאחר שנרכוש את אהדת כל המעצמות לרעיוננו, גם לאחר הבטחת יתרונות גדולים לטורקיה, לא נצליח להגיע לידי הסכם עם ממשלת השולטאן? אז באמת נהיה מוכרחים לחכות להתפתחותו ולסיומו של המשבר הזחלני במזרח. עם יכול לחכות. ימי חייו ארוכים מאלה של בני אדם וממשלות, וכפי מצב העניינים הקיים במזרח, אפשר לחשב את שעת ההתפוררות המתקרבת עם השעון ביד.

להקנות לנו ריבונות מעוניינות הממשלות, שבארצותיהן פשֹתה האנטישמיות. הממשלות הללו תתייחסנה לענייננו באהדה מיוחדת, הואיל ואותה נדידת יהודים שאליה אני מתכוון לא תגרום שום משברים כלכליים. משברים כאלה, שהיו באים בהכרח בעקבות רדיפת היהודים בכל מקום, יהיו נמנעים על ידי ביצוע התוכנית שלי. אכן, תקופה גדולה של רוב טובה עשויה להתחיל בארצות, שהן אנטישמיות עתה. כי אני מציע תנודה פנימית של האזרחים הנוצרים אל תוך עמדות, שינטשו בהדרגה ולפי התוכנית על ידי היהודים.

העניין שיש לה לממשלה הטורקית לבוא לידי הסכם עם היהודים, נראה לפי זה ברור. אבל משום מה תהיינה ממשלות אחרות מעוניינות לסייע להקמת קהילייה יהודית מובטחת בערובות לפי משפט העמים? מידת העניין שתמצאנה בכך המדינות שונה בכל ארץ וארץ, אך הוא קיים באיזו צורה שהיא בכל מקום. זהו ההכרח להטות מן המדינות זרם של אוכלוסייה אומללה, שנואה ונדחפת על ידי כך יותר ויותר לצד הייאוש; אוכלוסייה שהיא מושלכת באי מנוחה על פני כל כדור הארץ ומוכרחה משום כך ליפול בחלקן של המפלגות הקיצוניות. הממשלות וכל ידידי המשטר הקיים אי אפשר שיסתייגו בפני ההכרח, שיש בידם לשכך סוג אדם זה, הנדחק על ידי מצוקתו המרה לקעקוע המשטר, ומחמת פיזורו אין הוא בלתי מסוכן, והדרך להרגעתו היא תמיכה בפתרון המוצע על ידינו. זה הוא בלי ספק הקו המזעזע ביותר בטרגיקה הלאומית שלנו, שעם היהודים, השמרני מאד, נדחף ונדחק תמיד לעבר התנועות המהפכניות. לדבר הזה יושם קץ. תוצאות מרחיקות לכת, שאת שפע הברכה האצורה בהן אין אנו יכולים כיום אפילו לשער, תצמחנה מכאן לגבי מצבם הכלכלי של בני האדם.

הוד מלכותו הקיסר והמלך!
קיסר ואדון רב חסד!
משלחת של בני ישראל קרבה מתוך יראת כבוד עמוקה אל הקיסר הגרמני, בארץ שהייתה ארצם של אבותינו. בשום תואר קניין בר תוקף אין אנו קשורים באדמה הקדושה הזאת. דורות רבים חלפו מאז הייתה האדמה הזאת יהודית.
אם מדברים על כך, הרי זה עוד רק כמו חלום רחוק מאד. אבל החלום חי עוד, חי בהרבה מאות אלפים לבבות; הוא היה והווה נחמה נפלאה בהרבה מאד שעות עתירות מכאוב של עמנו. יש משהו נצחי ברעיון הזה, שאמנם החליף הרבה את צורותיו יחד עם חילופי האנשים, המוסדות והזמנים.
התנועה הציונית של הימים האלה גם היא אפוא מודרנית בהחלט. היא קושרת את תוכניתה במסיבות ובתנאים של החיים בהווה, ורוצה לפתור את שאלת היהודים מתוך אפשרויות של זמננו. כן, אנו מאמינים כי עכשיו סוף סוף עשוי הדבר להצליח, משום שהאנושות התעשרה כל כך באמצעי תחבורה ובהישגים טכניים. מפעלים שעוד לפני מחצית המאה נראו דמיוניים, נעשו כיום עניין יומיומי. הקיטור והחשמל שינו את קלסתר פני האדמה. יש להסיק מכאן גם מסקנות שברגש אנושי.
הנה לפנינו ארץ אבותינו, הראויה להתיישבות ולפיתוח. הוד מלכותו ראה את הארץ.
היא משוועת לאנשים, שיעבדו אותה. ואנו יש לנו בין אחינו פרולטריון שמצבו נורא. האנשים האלה משוועים לארץ, שהם מבקשים לעבד אותה. והנה רוצים אנו מתוך שתי המצוקות - של הארץ ושל העם - על ידי זיווג מתוכנן של שניהם ליצור הווית ברכה חדשה. כל כך טוב וחשוב אנו רואים את העניין הזה, כל כך ראוי להשתתפותם של נדיבי עולם, שאנו מבקשים את הוד מלכותו הקיסר להושיט את עזרתו הרמה למפעל הזה.
אבל לא היינו מעיזים לבקש זאת, אילו הייתה בלבנו איזו מחשבה שהיא, העשויה לצער את השליט של הארץ הזאת או לקפחו. ידידותו של הוד מלכותו הקיסר כלפי הוד מלכותו השולטאן ידועה כל כך, שאין מקום לשום ספק בדבר כוונותיהם של אלה, הפונים אל הוד מלכותו בבקשת תיווך לשם מילוי משאלותיהם.
אנו משוכנעים באמת, כי הגשמתה של התוכנית הציונית מן ההכרח שתביא ברכה גם לטורקיה. כוחות וחומרים יוכנסו לארץ, הפריה אדירה של חלקי ארץ צחיחים ושוממים אפשר לחזות מראש, ומכל זה יצמחו יתר אושר ויתר תרבות לאנשים רבים.
אנו מתכננים הקמת חברת קרקעות יהודית בשביל סוריה ולארץ ישראל, שתקבל על עצמה את ביצוע המפעל הגדול.
שום אדם אין נשקפת סכנה לזכויותיו או לרגשותיו הדתיים מצד הרעיון שלנו. אנו מבינים ומכבדים את רגש יראת הכבוד שרוחשים בני כל הדתות לאדמה זו, שממנה הלא צמחה גם האמונה של אבותינו.
זוהי המולדת של אידיאות, שאינן נחלת עם אחד ולא נחלת דת אחת בלבד. ככל שבני האדם מתעלים יותר ברמת תרבותם, יותר ברורות הם מכירים את המשותף באידיאות האלה. וכך גם הייתה העיר המציאותית ירושלים, עם חומותיה כבדות הגורל, לעיר סמלית, שהיא קדושה לכל אנשי התרבות.
קיסר של שלום נכנס באדיר אל העיר הנצחית! אנו היהודים מברכים את הוד מלכותו ברגע הנעלה הזה, ומייחלים עם זה ממעמקי הלב, שיבוא ויגיע תור של שלום וצדק בשביל כל בני האדם.

אנגליה... משוועת ל"דרך יבשתית קצרה להודו". דרך זו מוליכה - ואין אחרת מוליכה להודו - על פני רוחבה של ארץ ישראל אל המפרץ הפרסי. אבל דבר זה יודעת לא אנגליה בלבד, זאת יודעות גם מעצמות אחרות. תעלת סואץ לא הובנה תחילה באירופה כראוי - איזו נחמה למחפשי דרכים חדשות, הנתונים ללעג ולגידופים! בייחוד באנגליה התנגדו למפעלו הכביר של לספס. אבל כיום הזה יש להבנה הקולוניאלית של האירופיים דרגה אחרת של בגרות. כיום הזה יקדישו ל"דרך היבשתית הקצרה להודו" הנראית תמימה כל כך , תשומת לב מיוחדת ביותר... על "הדרך הקצרה" היקרה הזאת לא תוותר שום מעצמה לאחרת. אבל אולי תגענה כולן לידי הסכמה, למסור את התפקיד של סלילת הדרך הקצרה לידי חטיבת מדינה קטנה ונייטרלית, היכולה לקום בארץ ישראל, וכבר חולשתה לא תשמש מכשול לשום צד. דבר זה יכול להיות פתרון לקשיים, לא במעט בשביל טורקיה - וביותר בשביל היהודים, שיגיעו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה.

המשכנו במרץ רב את המשא ומתן הפוליטי בטורקיה. במאי 1901 הוזמנתי בפעם הראשונה אל השולטן, קבלת הפנים שמצאתי הייתה מזהירה, לא רק בשבילי באופן אישי, אלא בשביל ענייננו. הרעיון לזכות ביהודים לשם חיזוקה של הממלכה הטורקית, דהיינו באופן שאני הסברתי לו, נתקבל בפנים טובות, אלא שהדבר היה כרוך בהנחה, שנהיה מסוגלים לבוא באמצעי ממון גדולים. הלכתי אחר כך ללונדון. ככל יכולתי הסברתי בנאום אחד, שאנו זקוקים לסכום כסף גדול, כדי שנצעד קדימה. התוצאה של תביעתנו הייתה עלובה... מאמצנו הכביר... להגיע לידי משא ומתן ישיר עם השולטאן, סוכל. זה היה המצב במאי 1901.
אף על פי כן הצלחתי להמשיך במשא ומתן... רציתי לקבל צ'רטר ארעי תמורת לא כלום, משום שלא היה בידי להציע ולא כלום. בפברואר קיבלתי הזמנה לבוא אל השולטאן. נסעתי לשם עם קאואן והמשכתי במשא ומתן... אמנם מה שהציעו לנו לא היה מה שהיינו צריכים לו, דהיינו, הוצעה לנו ההתיישבות בארם-נהריים ובחלקים אחרים של נחלות השולטאן באסיה הקטנה. דחיתי הצעה זו, הואיל ויש לי הוראת קונגרס המכוונת את המשא ומתן שלי...
אפשר שנכשל לזמן ממושך, אפשר לזמן קצר. זה תלוי בתהפוכות גורלה של הממלכה הטורקית... שינוי יוכל לבוא רק אם תסתבך טורקיה פתאום במלחמה או תגיע לידי משבר בין לאומי...
לכן דעתי היא, כי עלינו לחתור בצורה נמרצת מאד... לרכישת אהדתה של הממשלה האנגלית.

אתמול שוחחתי עם האדון עטור התהילה של אנגליה, ג'ו צ'מברליין...
הבהרתי לפני המסכה הקפואה של ג'ו צ'מברליין את כל שאלת היהודים, כפי שאני מבין אותה וכפי שאני רוצה לפותרה.
"אני נושא ונותן עם השולטאן", אמרתי. "אבל אתה יודע מהו משא ומתן טורקי. אם ברצונך לקנות שטיח, תחילה עליך לשתות חצי תריסר ספלי קפה ולעשן מאה סיגריות, אחר כך מדברים על ענייני משפחה ומפעם לפעם אתה חוזר ומדבר קצת על השטיח. לי אמנם יש זמן לשאת ולתת, אך לבני עמי אין זמן. הם גוועים ברעב בתחום המושב. אני חייב להגיש להם עזרה ומיד. וכו'.
בסיפור על השטיח צחקה המסכה.
אחר כך הגעתי אל השטחים שברצוני לקבל מאנגליה: קפריסין, אל עריש וחצי האי סיני.

אתמול בצהריים אצל צ'מברליין...
"במסעי ראיתי ארץ בשבילך", אמר צ'מברליין הגדול, "אוגנדה... עלה בדעתי, הנה זו ארץ בשביל הד"ר הרצל. אבל הוא הרי רוצה רק לפלשתינה או לקרבתה".
"כן, חייב אני", עניתי. "הבסיס שלנו צריך להיות בתוך פלשתינה או בקרבתה. לאחר זמן נוכל ליישב גם את אוגנדה, שהרי יש לנו המוני אנשים המוכנים להגירה. ואולם עלינו לבנות על בסיס לאומי, לכן אנו צריכים את האטרקציה הפוליטית של אל-עריש.

תוכנית סיני שלי כולה נכשלה... הרבה זמן והרבה טרחה וגם קצת כסף ירדו לטמיון, אבל לא נפלתי ברוחי. כבר יש לי תוכנית אחרת...
קישיניוב לא נסתיימה. התוצאות עוד יבואו. על פי הדיווחים שקיבלתי, פחד אימים אוחז ביהודי רוסיה, בעקבותיו תבוא תנועת הגירה גדולה. לאן? לאמריקה? לאנגליה?

היה לי שוב הכבוד להיות מוזמן פעמיים אל הוד מלכותו השולטאן. אבל בשתי הפגישות, בפברואר וכן באוגוסט 1902 המשא ומתן נשאר ללא תוצאות. לא יכולתי, כמובן, להיכנס במשא ומתן על שום דבר, שאינו עומד בתיאום לתוכנית הבאזלאית שלנו; והתיישבות במפוזר, בחלקיה השונים של הקיסרות העות'מאנית, ודאי שלא היה בה כדי לספק את צרכינו הלאומיים...
לאחר שהמשא ומתן האחרון בקושטא נשאר ללא תוצאות, ונוכח המצוקה הגדלה והולכת, מוכרחים היינו לחפש דרכים אחרות. וכך התקשרתי... עם כמה חברים של הקבינט הבריטי. הגשתי לפניהם הצעה, להעניק לנו זיכיון לחצי האי סיני, כדי שנייסד שם התיישבות בשביל עמנו. ...
התנהל אחר כך משא ומתן ממושך, אך עלי לציין בצער, שבסופו של דבר הודיעה הממשלה המצרית, כי אין ביכולתה להוסיף ולנהל משא ומתן בעניין הזה, והואיל והמומחים קבעו בחוות דעתם, כי אי אפשר להזרים מים לבקעת פלוסיון במידה מספקת, ומשום כך אין גם אפשרות ליישב את אל-עריש ולא שום חלק אחר מחצי האי.

גם אם נצליח להעמיד את שאלת היהודים לדיון עולמי בצורה רצינית -
גם אם יתברר מתוך הדיון הזה מעל לכל ספק, שמדינת היהודים היא צורך העולם -
גם אם נשיג בסיוען של המעצמות את הריבונות על טריטוריה כלשהי:
כיצד נביא ללא כפייה את המוני היהודים ממקומות מגוריהם הנוכחיים אל הארץ החדשה הזאת? ...
אכן לא יהיה צורך במאמץ מיוחד לליבוי התנועה. האנטישמים כבר ידאגו לכך במקומנו. כל שעליהם לעשות הוא לנהוג כפי שנהגו עד עתה, ואז יתעורר רצון ההגירה של היהודים במקום שעדיין איננו, ויגבר במקום שהוא כבר קיים. אם היהודים עדיין נשארים בארצות האנטישמיות, הרי זה בעיקר משום שאפילו חסרי השכלה היסטורית יודעים, שבמשך מאות השנים שינויי המקום המרובים לא הושיעו לאורך ימים. אילו הייתה היום ארץ ידידותית כלשהי מציעה להם יתרונות, גם אם פחותים בהרבה מאלה המובטחים להם במדינת היהודים העתידה, הרי שהייתה מתחילה מיד נהירה חזקה של יהודים אל אותה ארץ. העניים ביותר, אלה שאין להם מה להפסיד, היו נגררים לשם מאליהם. אבל אני טוען... כי עקב הלחץ המעיק עלינו, קיים הרצון להגירה, אפילו בקרב השכבות האמידות שלנו. אמנם בינתיים יספיקו כבר העניים ביותר כדי לייסד את המדינה, הואיל והם מהווים את המשאב האנושי היעיל ביותר להיאחזות בארץ, וכדי לייסד מפעלים גדולים, יש צורך באנשים שמידה מסויימת של ייאוש מקננת בלבם. ...
כיצד ניתן לכוון אל נקודה מסויימת המוני בני אדם שאינם סרים לפקודה?
יש מספר נדבנים יהודים בקנה מידה גדול, הרוצים להקל על סבלותיהם של היהודים על ידי ניסיונות ציוניים. נדבנים אלה כבר נאלצו לעסוק בשאלה זו, ואף סברו שפתרו אותה, בכך שנתנו בידי המהגרים כסף או אמצעי עבודה. הנדבן אמר אפוא: "אני משלם לאנשים, כדי שילכו לשם".
דבר זה מוטעה מעיקרו ואינו ניתן להגשמה בכל הון שבעולם.
'החברה', לעומת זאת תאמר: "אין אנו משלמים להם, אנו נותנים להם לשלם לנו. אבל אנו מציבים בפניהם אתגר".

דברים גדולים אין צורך שיהיה להם בסיס מוצק. תפוח, כדי שלא ייפול, צריך לשים אותו על השולחן. כדור הארץ מרחף בחלל. כך אוכל אולי לייסד ולקבע את מדינת היהודים בלי כל משען יציב. הסוד טמון בתנועה (סבורני שכך גם יימצא הפתרון לספינת האוויר המונחית: התגברות על הכובד באמצעות התנועה; לא את הספינה צריך לנווט, כי אם את התנועה שלה).

אגודות ההגירה ואגודות ציון, שכבר הן קיימות, תצטרכנה לקבל עליהן את מרותנו, כי מטרתנו גדולה יותר, כי אנו מייצגים את רעיונו של העם בכללותו. אני מביא בחשבון בוודאות את שיתוף פעולתן של אגודות אלו, שאין אנו, דרך אגב זקוקים להן. אנשים בעלי כוונות טובות יסדו אותן. אך אם יימצאו ביניהן בני אדם צרי לב, מוגבלים אכולי קנאה, נפסח עליהם ונניח לפעולות הסרק שלהם להיכמש. מי שאינו אתנו, הוא נגדנו.

הגירה מעין זו כרוכה גם בהרבה זעזועים נפשיים עזים ועמוקים. קיימים הרגלים ישנים, זיכרונות, שקושרים אותנו בני אדם אל מקומות מושבינו. יש לנו עריסות, יש לנו קברים, והכול יודעים מה משמעותם של הקברים ללב היהודי. את העריסות ניקח עמנו - בהן מתנדנד עתידנו ורוד ומחייך. את קברינו היקרים נאלצים אנו להשאיר מאחורינו...
אנו רוצים להעניק ליהודים מולדת. אבל לא בכך שנתלוש אותם בכוח מקרקע צמיחתם. לא. אלא בכך שנעקור אותם בזהירות, על כל רקמת שורשיהם, ונשתול אותם מחדש באדמה טובה יותר. כשם שאנו רוצים ליצור תנאים חדשים בתחום הכלכלי והמדיני, כך בדעתנו לשמר בחרדת קודש, את הישן, בתחום הרגשי-נפשי.

מן ההכרח, שנדידת היהודים החדשה תצא אל הפועל לפי עקרונות מדעיים. ...
כך יש לחקור את ארץ היהודים החדשה ולהיאחז בה בכל אמצעי העזר המודרניים.
הכול ייקבע מראש לפי תכנית ערוכה היטב. בעיבוד התכנית הזאת... ישתתפו המוחות החריפים ביותר בינינו. להשגת המטרה יש להיעזר בכל הישגי הקדמה המדעיים, הסוציאליים והטכניים הרווחים בתקופתנו, כמו גם בהישגי הזמן העתידיים של התקופה, בה תתגשם התכנית. יש לנצל את כל ההמצאות המוצלחות שכבר קיימות ושעוד עתידות לבוא. כך יקבל תהליך ההיאחזות בארץ וייסוד המדינה צורה חסרת תקדים בהיסטוריה, שהיא בעלת סיכויי הצלחה שלא היו כמותם בעולם.

ההגירה תתבצע בלב לבה של התרבות. היוצאים לא ירדו למדרגה נמוכה יותר, אלא יעלו למדרגה יותר גבוהה. הם לא ישתכנו בבקתות חימר, אלא בבתים יפים יותר ומודרניים יותר, אותם יבנו לעצמם ובהם יוכלו לשבת לבטח. הם לא יפסידו את רכושם, אלא ימירוהו באחר. הם לא יוותרו על זכותם, אלא ישיגו זכות טובה ממנה. לא יהיה עליהם להיפרד מהרגליהם האהובים, אלא ימצאו אותם כמקודם. הם לא יעזבו את ביתם הישן בטרם ייכון החדש. אלה שייצאו לדרך יהיו תמיד אלה הבטוחים שבכך ייטיבו את מצבם. תחילה הנואשים, לאחר מכן העניים, אחר כך האמידים ולבסוף העשירים. המקדימים יטפסו לשכבה מעמדית גבוהה יותר, עד שכל האחרים יגיעו בעקבותיהם. ההגירה היא גם תנועת עלייה מעמדית. ...
יציאתם של היהודים אינה צריכה להיעשות מתוך חיפזון. היא תהיה הדרגתית ותימשך עשרות שנים. בתחילה ילכו העניים ביותר ויכשירו את הקרקע. על פי תכנית קבועה מראש, הם יסללו דרכים ומסילות, יבנו גשרים, יקימו קווי טלגרף, יווסתו את זרמי הנהרות, ויבנו לעצמם במו ידיהם את בתיהם. עבודתם מעוררת פעילות כלכלית, הפעילות הכלכלית יוצרת את השווקים, השווקים מושכים מתיישבים חדשים, וכל אחד יבוא מרצונו הטוב, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה, שאנו משקיעים בקרקע, מעלה את ערך האדמה. עד מהרה ייווכחו היהודים לדעת, שלהיטותם ליזמות שעד עתה הייתה שנואה ובזויה, תפתח בפניהם שדה פעולה חדש ובר קיימא. ...
בעקבות השכבות הכלכליות הנמוכות ביותר יבואו בהדרגה השכבות הגבוהות יותר. אלה הנמצאים על סף הייאוש יבואו הראשונים. הם יונהגו על ידי המשכילים בעלי מקצועות חופשיים הנרדפים בכל מקום, ושאותם אנו מייצרים ייצור עודף.

ראשית, דרושים לנו המונים רבים של פועלים לא מקצועיים בשביל עבודות התשתית להכשרת הקרקע, לסלילת כבישים, לבירוא יערות, ליישור אדמות, לבניית מסילות ברזל, להתקנת מערכות תקשורת וכו'. כל זה ייעשה לפי תכנית גדולה, ערוכה מראש. ...
בנוגע לבעלי המלאכה העצמאיים, האומנים הזעירים, אשר לאור ההתקדמות העתידה של הטכנולוגיה, אנו רוצים מאד לטפחם ולהקנות להם ידיעות טכנולוגיות, אף אם אינם עוד צעירים, ושאליהם מן הראוי להעביר את האנרגיה האצורה בנהרות ואת האור שבחוטי החשמל - גם את העובדים העצמאיים האלה תצטרך 'האגודה', לחפש ולמצוא. ...
בני המעמד הבינוני יימשכו מבלי משים עם התנועה הזורמת ל"שם". ... משפטנים, רופאים, טכנאים למיניהם, סוחרים צעירים, כל מחפשי הדרך היהודים, הפונים עתה מן המצר של ארצות מולדתם, לתור אחר מחייה בחלקי תבל אחרים, ייאספו יחד אל הארץ מלאת התקווה. ...
כל מהגר בקרב המעמד הבינוני שלנו, ימשוך אחרים בעקבותיו.

להעביר את הרבי מסדיגורה ולעשותו מעין הגמון של מחוז. בכלל לכבוש את לבם של כל כלי הקודש .

לכל אגודה הרב שלה, שילך עם קהילתו. ... האגודה המקומית תתלכד מסביב לרב. ...
הרבנים גם יהיו הראשונים שיבינו אותנו, הראשונים שיגלו התלהבות לענייננו ומעל הבימה ילהיבו את האחרים. ... הם ישבצו זאת בעבודת הקודש.

אם לא רק ירשו לנו, אלא גם יסייעו בידינו, נגשים העברת נכסים מיהודים אל נוצרים בדרכי שלום ובממדים עצומים כאלה, שכמותם ההיסטוריה עדיין לא ידעה. עם זה יוּצא הכל לפועל תוך שמירה על זכויות שנרכשו, מתוך חוקיות מלאה, באורח חופשי וגלוי, בעצם היום, לעיניהם של השלטונות ובהשגחתה של דעת הקהל.

נכסי הדלא-ניידי אשר באים בחשבון הם בתים, אחוזות, וציבור הלקוחות המקומי של העסקים. בראשונה רק תודיע 'החברה היהודית' על נכונותה לתווך בממכר הנכסים הללו, ואז בוודאי תתנהל מכירת רכושם של היהודים באופן חופשי וללא ירידת מחירים ניכרת. סניפי החברה בכל עיר ועיר יהיו גם מרכזי מכירות של נכסי היהודים. ...
יחד עם זאת, ל'חברה' יהיה תפקיד של קניינית נכסים, וליתר דיוק של מחליפת נכסים. היא תספק בית כאן תמורת בית 'שם', אחוזה כאן תמורת אחוזה 'שם'. את הכול יש 'להשתיל', במידת האפשר, כפי שהיה 'כאן'. ובזאת יפתח לפני 'החברה' מקור לרווחים גדולים וכשרים. היא תספק 'שם' בתים יפים יותר מודרניים, משוכללים בכל הנוחיות, אחוזות טובות יותר, שעם זאת יעלו לה הרבה פחות, שכן היא רכשה את הקרקעות בזול.

היציאה תזרום בהדרגה ללא כל זעזוע, ועצם תחילתה תהווה את קצה של האנטישמיות. היהודים ייפרדו כידידים מכובדים, ואם יהיו יחידים שישובו אחר כך, הם יתקבלו בארצות הנאורות באותו סבר פנים יפות כמו אזרחי מדינות זרות אחרות. הגירה זו לא תהיה בריחה, אלא מסע מסודר בפיקוח דעת הקהל. לא רק שתנועת ההגירה צריכה להתנהל באמצעים חוקיים בתכלית, אלא היא ניתנת לביצוע אך ורק בהשתתפותן ובסיוען של הממשלות הנוגעות בדבר, שיפיקו ממנה יתרונות ממשיים. ...
הפעילות של 'החברה היהודית' גם תסב יתרונות ישירים למדינות השונות. בכל מקום ומקום ניתן יהיה לשריין עבור הממשלות את מכירת הנכסים הנטושים של יהודים, בתנאים נוחים, ואילו הממשלות תוכלנה לנצל בקנה מידה גדול הפקעה מרצון זו, כדי להנהיג תיקונים סוציאליים מסויימים.
'החברה היהודית' תגיש את עזרתה לממשלות ולפרלמנטים, שיגלו רצון לנתב את ההגירה הפנימית של האזרחים הנוצרים.

חביבי דה-האז! ...
התחל בארגון. אדמונד רוטשילד הצהיר, כי הוא רואה בהגירת היהודים דבר שאינו ניתן לביצוע, אפילו אם נוכל להשיג את ארץ ישראל. הוא חושש, כי ימהרו שמה 150,000 שנוררים, שלא נוכל להעסיקם ולכלכלם. הוא לא קרא את 'מדינת היהודים', או לא הבין אותה.
אין אנו יכולים להשיב על כך אלא בארגוננו.

באוגוסט ימלאו שנתיים לפסיעות המעשיות הראשונות שעשיתי בעניין היהודים. רציתי לפעול מלמעלה למטה, בלי להרעיש את ההמונים, עם האנשים שהצטיינו עד עכשיו בציונות. לא הבינו אותי, לא תמכו בי. נאלצתי להמשיך וללכת לבדי. בקונגרס במינכן אקרא להמונים לצעוד לקראת עזרה עצמית, כי אין רוצים לעזור להם.

אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד - שאזהר שלא להגותו ברבים - הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם. יסודה של המדינה, בעיקרו של דבר, טמון במאוויי העם למדינה, ואף במאווייו של יחיד בעל עוצמה מספקת. טריטוריה היא רק התשתית הגשמית; גם במקום שיש לה טריטוריה, תמיד המדינה היא משהו מופשט. ...
יצרתי אפוא בבאזל את הדבר האבסטרקטי הזה, הנעלם, משום כך, מעיני רוב הבריות. [עשיתי זאת] בעצם באמצעים מזעריים. אט אט דרבנתי את האנשים אל הלך מחשבה של המדינה והקניתי להם את התחושה שהם-הם האספה הלאומית. ...
הדבר החשוב ביותר שקרה מבחינה עקרונית, ואולי לא שמו לב אליו בכלל, היה כשהנהגתי את שיטת הייצוג, כלומר את האספה הלאומית. הקונגרס הבא יהיה מורכב אפוא רק מצירים נבחרים.

אין זו בשום פנים תנועה מזרח-אירופית בלבד. הציונות יש לה נאמנים בכל העולם כולו, ובלשון המקרא: הם באו מארבע כנפות הארץ - לבאזל אל הקונגרס. ...
בשביל להגיע לידי בית מולדת מובטח במשפט הכלל, חייבים היינו קודם כל לתת לעמיוּת שלנו להופיע לעיני העולם. אם העם ישנו הרי הוא משיג לעצמו את שטח האדמה שהוא זקוק לו. סבור אני, שהתהליך לא היה שונה מזה גם בימים קדומים, שעה שקבוצת אנשים הוכרחה לבקש לה חבל ארץ להיאחז בו. אנו עושים זאת בצורות של ההווה. זהו כל ההבדל. אנו מתאימים את תנועתנו לצורות הכלכלה והתחבורה של זמננו. אנו זוכרים תמיד, כי אף על פי שהרעיון שלנו הוא עתיק ופשוט, הרי אנו יכולים וגם חייבים להיות מודרניים בביצועו. הידיעה על תנועתנו אינה מופצת עוד על ידי רועים נודדים או דייגים שהסערה טלטלה אותם למרחקים, אלא היא הומה בחוט החשמל על פני היבשה והים ומהמה במאות אלפי הגיליונות של עיתונות העולם. דינים וחשבונות מישיבות, שיחות עיתונאיות, דברי מלל שונים וגם קריקטורות נושאים את רעיוננו למרחקים.

כבר לפני חודשים היה אחד הרעיונות הראשונים שלי בנוגע לביצוע, שיש לבוא למושב הפתיחה לבושים בפראק ועניבת פרפר לבנה. דבר זה הוכיח את עצמו להפליא. בגדי החג משווים לרוב הבריות סבר נוקשה, ומתוך הנוקשות הזאת מיד נוצר טון מדוד שאולי לא היו משיגים אותו בתלבושת מסע קיצית בהירה, ואני לא נמנעתי מלהעצים את הטון הזה ולהעלותו לסולם חגיגי.
נורדאו הופיע ביום הראשון כשהוא לבוש מקטורן חגיגי ובשום פנים לא רצה לשוב על עקבותיו וללבוש את הפראק. משכתי אותו הצידה וביקשתי שיעשה זאת למעני. אמרתי לו: הנשיאות של קונגרס הציונים היום עדיין היא לא כלום, בשלב זה אנו עדיין מצוּוים לקבוע הכול. הבריות צריכים להתרגל לראות בקונגרס הזה את הדבר הנשגב והחגיגי ביותר. הוא התרצה, ועל כך חיבקתי אותו בתודה. כעבור רבע שעה חזר לבוש בפראק. ...
והקונגרס היה נשגב. פעם אחת כשישב נורדאו בכיסא הנשיאות, נכנסתי לאולם מן הכניסה האחורית. השולחן הירוק שעל הבימה, כיסא הנשיאות המוגבה, היציע העטוי בד ירוק, שולחן הקצרנים והעיתונאים - כל אלה עשו עלי רושם עז כל כך, עד שנזדרזתי לצאת כדי שלא אסתחרר. מאוחר יותר ידעתי לתרץ לעצמי, מדוע הייתי אני שלֵו כל כך בעוד האחרים נפעמים ואחוזי הלם.

השבועון שלנו הוא 'עיתון יהודים'. אנו לוקחים את המלה הזאת, שיש רואים אותה כמלת גידוף, ואנו רוצים לעשות אותה מלה של כבוד.
'די וֶלְט' הוא עיתון של היהודים. של אילו יהודים?...
של העניים, של החלשים, של הצעירים, אבל גם של כל אלה, שמבלי להימצא במצב דחוק, מצאו את דרך התשובה אל עמם. אל יעז שום אדם לומר, שאנו מכניסים את מלחמת המעמדות לתוך הציבור היהודי, מפני שאנו מתייצבים לימינם של החלשים שבין אחינו. בשורותינו נמצאים אנשים רבים למדי, שאינם לא פרולטריים, לא מהפכנים ולא חמומי מוח. העניין שאנו משרתים גדול ויפה הוא, מפעל של שלום, פתרון הפיוס של שאלת היהודים. רעיון שהוא מסוגל להלהיב כל אדם אציל – בין נוצרים, בין מוסלמים ובין יהודים.
אנו רוצים, אם לבטא זאת במלים שכבר הן ידועות וקרובות לידידינו:
ליצור בית מולדת מובטח לפי משפט העמים בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מגוריהם הנוכחיים.
תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו, אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. 'די וֶלְט' צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת.

אטפל עכשיו ב- Jewish Company.
קונגרס באזל היה בבחינת יצירתה של ה- Society of Jews על פי מה שכתבתי ב'מדינת היהודים', אם כי בשינויים שתבעו הנסיבות ובביצוע דל. העבודה של השנה הבאה תהיה הקמת 'החברה היהודית', הנקראת לפי שעה 'בנק יהודי קולוניאלי'.

היום הוריתי לא להשתהות עוד, ולהתחיל בהחתמה בבנק הקולוניאלי עצמו, בלונדון. ... הבנק הוא המלאכה הקשה ביותר עד עכשיו. אם יצליח העניין, לא ישער איש אחר כך מה עבר עלינו, לכמה כוחות נזקקנו.
התנועה זקוקה למכשיר כספי בעל יעילות וטוהר מספיקים. התנועה הלאומית חייבת להשתחרר מחסדם של הנדבנים ולהגיע לאי תלות במוסדות הצדקה והנדיבים, ויהיו הללו גדולים כמו שיהיו.

הבנק הקולוניאלי היהודי, כפי שהשם עצמו כבר מעיד על כך ברורות, ישמש לצורכי ההתיישבות היהודית. והכוונה היא להתיישבות חקלאית ותעשייתית על הבסיס המשפטי הנודע.
דרוש היה זמן מסויים, עד שנוצרו כל התנאים המוקדמים. קודם שאפשר היה לחשוב על הקמת הבנק ממש. אחד מן התנאים המוקדמים החשובים ביותר היה - הסברה לדעת הקהל על מגמותיה ומטרותיה של הציונות. הקונגרסים שלנו, פרסומינו הכנים והמשכנעים, תרמו לכך הרבה. כיום אפשר לומר בוודאות, כי הציונות השיגה לעצמה בחוגים מדיניים רציניים את ההכרה, כי היא תנועה שהשפעתה המבורכת לא תצטמצם בתחום היהדות בלבד, אלא משמעותה תהיה תוספת כללית של ערכי תרבות. גם בכך אין שום ספק, שהציונות אין לה שום קירבה ושום קשר עם התנועות המהפכניות השונות, לא רעיון של הרס, אלא רעיון של בניין הוא המונח ביסודה. ...
מובן שהתנועה אסור לה שתצטמצם בתחומי הדיבורים בלבד. הציונים אינם דקלמנים. אין הם רוצים להשתכר מדיבורים, אלא להתעלות מתוך עבודה מפוכחת ושקדנית. הציונות נושאת עיניה אל עזרה בעבודה בקנה מידה רחב, עזרה עצמית לשם עבודה.
ולאחר שתיארנו את המטרה הזאת בבירור, וכפי שאנו מקווים גם באורח משכנע, בכוח הסברותינו הפשוטות בתכלית, רוצים אנו להקים את המכשיר הכספי להגשמתן של התוכניות, שכבר נודעו לכל העולם.

מאמצינו מכוּונים להשיג צ'רטר מאת הממשלה הטורקית, צ'רטר תחת שלטונו הריבוני של הוד מלכותו השולטאן. רק לאחר שיימצא בידינו הצ'רטר הזה, שהוא צריך להכיל את הערובות הדרושות לפי משפט הכלל יכולים אנו להתחיל בהתיישבות מעשית גדולה. תמורת מתן הצ'רטר הזה נביא אנו יתרונות גדולים לטורקיה.
אבל הדבר הזה לא היה יכול ואינו יכול להיעשות על ידי הקונגרס, שאינו האישיות המשפטית הדרושה לכך. היה צורך ליצור בשביל ההסכמים האלה בעל דברים מצדנו. זה היה הבנק 'אוצר התיישבות היהודים'. אם נמצא עוד מי שיכול לעורר את השאלה, אם התנועה הציונית היא גורם שיש להתייחס אליו ברצינות - הרי מאה אלף חותמי המניות של 'אוצר התיישבות היהודים' השיבו על כך. מסיביר שעל גבולה של סין, ומארגנטינה השוכנת בירכתי דרום, מקנדה ומטראנסוואל באה התשובה. 'אוצר ההתיישבות' קיים כיום הזה.

את הארץ המובטחת ל'אגודת היהודים' על פי המשפט הבינלאומי, כמובן יהיה צורך לרכוש גם על פי המשפט הפרטי.... ל'חברה' ידרשו שטחי אדמה גדולים לצורכיה ולצורכינו. את הקרקע הדרושה היא תבטיח לעצמה בקנייה מרוכזת. בעיקר אמורים הדברים ברכישת אדמות המדינה, השייכות לשלטונות הנוכחיים של הארץ. המטרה היא להגיע לבעלות על האדמה 'שם' מבלי להקפיץ את המחירים לגובה מסחרר, כשם שהמכירה 'כאן' תיעשה מבלי להוריד את המחירים יתר על המידה. עם זאת אין לחשוש להפקעת מחירים פרועה, שכן את ערך הקרקע קובעת 'החברה', בהיותה הגוף המנהל את ההתיישבות, תוך תיאום עם 'אגודת היהודים' - הגוף המפקח, אשר גם אף תדאג לכך המפעל לא יהיה דומה ל'פנמה' אלא ל'סואץ'.

חלקות הקרקע במחוזות ובערים ימכרו במכירה כללית. לא תמורת כסף אלא תמורת הישגים. לפי תכנית המיתאר הכללית נקבע מראש אלו כבישים, גשרים, מובילי מים, סכרים וכו' נחוצים לתעבורה. דבר זה יתוכנן לפי מחוזות. בתוך המחוזות ימכרו בדרך דומה המגרשים בערים, במכירה פומבית. האגודות המקומיות יקבלו עליהן את ההתחייבות לבצע זאת כראוי.

עלינו לייסד אגודה לאומית לאילנות לשם ייעור הארץ. כל יהודי תורם לנטיעת עץ אחד או יותר. עשרה מיליון אילנות!

לפני הקונגרס הבאזלאי היו מונחות הצעות שונות לייסוד הקרן הלאומית ומוסדות כספיים אחרים. הצעתו של הפרופסור באוניברסיטה של היידלברג, שפירא, להקמת הקרן הלאומית נתקבלה.

המוסדות... קיימים. העם היהודי יכול להרחיב אותם, לחזק אותם ולהשתמש בהם, אם ירצה. בכל דבר התאמצנו להתקין אותו בלא זיקה אישית. רק דבר כזה הוא בר-קיימא. שום אדם מבינינו אין לומר עליו עוד, שאי אפשר בלעדיו. אם מישהו מאתנו ילך לעולמו או יפרוש מן השורות, העניין יוסיף להתקדם הלאה.

הבאנו מאוסטרליה עצי אקליפטוס צעירים שגדלים במהירות. הכספים הדרושים לשם כך גויסו בהתחלה באמצעות אגודת העצים הלאומית, שאספה כספים בכל העולם. התורמים בני העם היהודי שישב עדיין בגולה, דאגו כבר אז לעצים שיוכלו לשבת בצלם בעתיד.

אילו צורות של מדינה נראות לי כטובות ביותר. המונרכיה הדמוקרטית והרפובליקה האריסטוקרטית נראות בעיני כצורות המתוקנות ביותר של מדינה. צורת המדינה ועיקרון הממשל צריכים לעמוד בניגוד מאזן זה כלפי זה. אני עצמי מצדד מושבע במוסדות מונרכיים, מפני שהם מאפשרים מדיניות יציבה הנשענת על אינטרס מהותי לקיום המדינה, של משפחה מפורסמת בהיסטוריה, אשר נולדה וחונכה למשול. אולם ההיסטוריה שלנו נפסקה לזמן רב כל כך, ששוב לא נוכל לחדש את רציפות הזיקה למוסד כזה. עצם הניסיון עלול להיות נושא ללעג ולקלס.
בדמוקרטיה, החסרה את משקל הנגד המועיל של המונרך, יש גם מהחיוב וגם מהשלילה. היא גורמת לריבוי הלהג בדיוני הפרלמנטים, ולהתפתחות זן מכוער של פוליטיקאים מקצועיים. גם העמים בימינו אינם מתאימים לדמוקרטיה בלתי מוגבלת, וסבורני שבעתיד הם יתאימה לה פחות ופחות. זאת כיוון שהדמוקרטיה הצרופה מותנית בנוהגי חיים פשוטים מאד, ואילו נוהגי חיינו בעקבות התפתחותה של התחבורה והתרבות, נעשים יותר ויותר סבוכים. ...
על כן אני רואה לנגד עיני רפובליקה אריסטוקרטית. היא מתאימה גם לשאיפת הכבוד של עמנו, שהתנוונה והפכה לגנדרנות אווילית. מצטיירים לנגד עיניי כמה מסדרי השלטון של ונציה. אבל יש להימנע מכל מה שגרם לשקיעתה. אנו נלמד משגיאותיהם ההיסטורית של אחרים, כמו גם משל עצמנו, שכן עם מודרני אנחנו ורוצים להיות המודרני בעמים.

אנחנו קהילה - קהילה מאורגנת בצורה חדשה….
למעשה, אנחנו חברה שיתופית גדולה, שבתוכה אגודות שיתופיות קטנות, בעלות מטרות מוגדרות. הקונגרס הזה שלנו, במהותו, אינו אלא האסיפה הכללית של החברה השיתופית הקרויה בשם החברה החדשה. אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עמו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. האידיאל הוא שמוביל אותה. ...
כשם שהלחם והמים חיוניים ליחיד, כך האידיאל חיוני לחברה. הציונות, שלנו, שהביאה אותנו לכאן ועתידה לעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אינסופי. ...
האדם שנבחר בו לעמוד בראש החברה החדשה צריך לטפח את האידיאל הזה. ענייני החומר לא צריכים לעניין אותו. את כל כוחו ומרצו הוא צריך להשקיע באידיאל. עליו להיות אדם מתון, צנוע, בעל חוש צדק מפותח ומשוחרר ממחלוקות בענייני השעה. אנחנו בוחרים בו לתקופה של שבע שנים. ...
אנחנו לא מדינה, אלא חברה שיתופית גדולה עם אידיאל אינסופי!

אחת הוועדות הגדולות, שעל 'האגודה' למנות, תהיה מועצת משפטני המדינה. מחובתה יהיה להתקין חוקה מודרנית טובה ככל האפשר. אני סבור, שחוקה טובה צריכה להיות בעלת גמישות מתונה. ...
החוקים צריכים להיות מודרניים, וגם כאן יש לבחור וליישם את הטוב ביותר הנהוג בכל מקום. כך יכולה להיווצר תחיקה למופת, שתהיה חדורה בכל הדרישות הסוציאליות הצודקות של זמננו.

יש למנוע בכל דרך אפשרית את התהוותם של פוליטיקאים מקצועיים.
בבוא הזמן, אצטרך לעיין בסוגיה הזאת בקפידה רבה.

אצלנו הפוליטיקה היא לא מקצוע ולא עסק, לא לגברים ולא לנשים. מהמחלה הזאת ידענו להיזהר. אנחנו מזהים מיד את אלה שמבקשים להתפרנס מהשקפותיהם המוצהרות.
אנחנו מתייחסים אליהם בבוז ומונעים מהם לגרום נזק. ... הכינוי 'עסקן מקצועי' הוא שם גנאי אצלנו. ...
המשרות בשכר מאוישות אך ורק על בסיס הכישורים המקצועיים של המועמדים. עסקנים מפלגתיים, ללא הבדל מפלגה, נתקלים בדעות קדומות בריאות, מצד כל הציבור, על פקידים פעילים נאסר בכלל להשתתף בוויכוחים ציבוריים.

אינני מאמין בטוהר המידות הפוליטי שלנו, מפני שאיננו שונים משאר בני האדם המודרניים, ומפני שכאשר תושג החירות - תתפתח בנו מיד היהירות. את משאל העם רואה אני כלוקה בחסר, כי בפוליטיקה אין שאלות פשוטות, שאפשר להשיב עליהן סתם בהן או בלאו. בנוסף לכך ההמונים עוד גרועים יותר מהפרלמנטים. הם מושפעים מכל אמונת שווא ונוטים אוזן לכל צעקן קולני. נוכח המון עם מתקהל, לא ניתן לנהל לא מדיניות חוץ ולא מדיניות פנים.

בחירות תכופות מדי אינן רעיון טוב; הן מעוררות שאפתנות לא בריאה ומובילות לפילוגים על בסיס אישי.

מדינת היהודים אמורה להיות מדינה ניטרלית. אין היא זקוקה אלא לצבא קבע - שאמנם יהיה מצוייד בכל אמצעי הלחימה המודרניים - לשמירת הסדר כלפי חוץ וכלפי פנים.

בחברה החדשה שלנו אין צבא.

היום עולה במוחי הרעיון שאולי אני פותר הרבה יותר מאשר את שאלת היהודים. כלומר לחלוטין את השאלה הסוציאלית. אינני יודע זאת, ורק בקושי אני מאמין בכך, הרי בסך הכול אני חושב על יצירת תנאים חדשים. והקושי בשאלה הסוציאלית הוא בזה שבכל מקום יש שיבושים משכבר הימים, הסתאבויות ישנות, חוסר צדק שעבר בירושה או שצָף ועולה לבקרים. ואילו אני בונה על קרקע בתולה. ואולם אם יקום הדבר ויהי, איזו מתת אלוהים תהיה זו ליהודים!

ביום שנקבל לידינו את הארץ, שאנו זקוקים לה, נתחיל מיד למלא אותה תרבות, מסילות ברזל, קווי טלגרף וטלפון, בתי חרושת, מכונות, וקודם כל נכניס בה אותם תיקונים סוציאליים, שכל אדם מתורבת נכסף אליהם בימינו בדיוק כמו למהירות התחבורה, לטיפוח האמנויות והמדעים ולנוחיות החיים.

מאמין אני, כי משתי מדינות העתיד, הסוציאליסטית והציונית, יש לה לזו האחרונה יותר סיכויים להגשמה מזו הראשונה. כשאני שוקל את העובדה, שבבניינים חדשים הכול נעשה תמיד טוב יותר ממה שהיה בישנים, הריני משתעשע בתקווה, שבמדינה היהודית המיוסדת החדשה יהיו קיימים גם יחסים כלכליים בריאים.

חרישת שדותיהם של זרים מביאה את חורבנם של היהודים והיהדות. למען זרים עובדים אנחנו ולא למען עצמנו. בשבילנו קיימת רק דרך אחת: זאת היא הציונות…
בארץ ישראל, בארצנו שלנו, אם תיווצר שם מפלגה קיצונית במובן הסוציאלי, היא תהיה במקומה. המפלגה תשתתף ותעזור בוודאי בפריחתה של הארץ. אז אקבע את עמדתי לגבי המפלגה הזאת.
עושים לי עוול כל אלה האומרים, שלפי מחשבותיי, רחוק אני מאד מרעיונות סוציאליים מתקדמים. אבל כאן, בתנאים הנוכחיים, הרי זה מוקדם מדי להתעסק בהגשמת הרעיונות האלה.
הציונות דורשת אנשים שלמים ולא חצאים. אנשים, המקדישים את כוחותיהם לעניינים שונים - אינם יכולים להביא לנו תועלת.

לפתרון שאלת היהודים הייתה לי לעזר רב ה'עזרה על ידי העבודה', שאותה למדתי לדעת ולהבין בפריס. ...
במתכונת הקיימת... היא דבר עלוב ודל, עם זאת, ניתן להפכה לדבר גדול ועצום.
מה הוא העיקרון של 'העזרה על ידי העבודה'?
העיקרון הוא שלכל נצרך מספקים עבודה בלתי מקצועית - עבודה קלה, שאינה מצריכה מיומנות... זוהי עבודה, שתמנע את הפשיעה ואת תוצאתה - כליאה בבית סוהר ואובדן הכבוד. כלומר, אדם לא יצטרך עוד להידרדר לפשע בשל מצוקה, אם הוא מוכן לעבוד.
'העזרה על ידי העבודה' מספקת אפוא עבודה לכל אדם. ...
כבר במתכונתה הנוכחית, המצומצמת של 'העזרה על ידי העבודה', משיגים שיקום מוסרי באמצעות העבודה, עד שהמובטל ימצא כר מתאים לכישרונותיו במשלח ידו הקודם, או בחדש.

אין אנו רוצים שיהיו בארץ אבותינו פושטי יד, אלא פועלים, עובדים ישרי לב, בריאים ומאושרים. האדמה תחלים את העם והעם יחלים את האדמה.

אצלנו, לכל אדם יש זכות לעבוד ולהתפרנס, אבל על כל אחד מוטלת גם החובה לעבוד. אנחנו לא סובלים את תופעת הקבצנות. על אדם בריא שמקבץ נדבות אנחנו כופים את העבודה הקשה ביותר.

אנו ננהיג את יום העבודה של שבע שעות, ובזה נעשה מלכתחילה ניסיון מדיני חברתי לטובת האנושות כולה.

אני גם משוכנע, שיום שבע השעות הוא בר ביצוע בהחלט...
'אגודת היהודים' ו'החברה היהודית' אף יצברו בכך ניסיונות חדשים רבים למכביר, שיביאו תועלת גם לשאר עמי תבל, ואם יתברר שיום שבע השעות אפשרי למעשה, מדינתנו העתידה תנהיג אותו כיום העבודה החוקי. ...
נתאים לכל קבוצות הגיל, בכל שלבי החיים, את הברכה והאושר המוסרי הגלומים בעבודה. כך שוב ישיב לעצמו עמנו את חריצותו בארץ שבע השעות. ...
אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם.
אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות זהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה.

בשעה שמשתילים את מוסדות הרווחה שוב נקרית לידינו ההזדמנות, כמו בכמה היבטים אחרים של תכנית זו, לעשות ניסיון לטובת האנושות כולה. פעילות הצדקה הפרטית הסבוכה שלנו, הנהוגה כיום, מביאה רק תועלת מעטה לעומת הבזבוז שבהשקעה בה. מיזוג מוסדות הצדקה למערכת שיטתית אחת, שבה ישלימו זה את זה, ניתן וחייב להיעשות. בחברה החדשה ניתן להקים מערכות אלה בהתבסס על תפיסה מודרנית, ועל יסוד כל הניסיונות החברתיים-מדיניים.

את כוח האדם הטיפולי אנחנו מספקים באמצעות מערכת חובות שמוטלות על החברים. כל אנשי החברה החדשה, גברים ונשים, חייבים להקדיש שנתיים מחייהם לשירות הציבור, בדרך כלל בין גיל שמונה-עשרה לעשרים, לאחר סיום הלימודים. ... בני החברים שלנו זכאים ללימודים חינם בכל שלב במסלול ההשכלה, כולל האוניברסיטה. חובת השירות הציבורי מעניקה לנו מאגר בלתי נדלה של כוח אדם, שמופנה לכל המוסדות והמשרות שתועלתן הציבורית הוכרה על ידי החברה.

העובדים שלנו - כיוון שהם חברים בחברה החדשה - מבוטחים נגד מקרי אסון, מחלות ומוות.

בכל מקרה אני מבקש להסדיר את כל היציאות לפנסיה, במידת האפשר, באמצעות עיסוקים שאינם דורשים מאמץ.

לא נושיב את הזקנים בבתי אבות סיעודיים. המוסד הסיעודי הוא אחד ממעשי הצדקה האכזריים ביותר, שהמציא טוב הלב האווילי שלנו. הישיש שבמוסד הסיעודי מתבייש ומתענה עד מוות. בעצם, הוא כבר קבור. ...
אלה, שאינם מסוגלים לעבודה גופנית יועסקו בשירותים קלים. עלינו להתחשב בזרועותיו המדולדלות של דור, שכבר עתה הולך וכלה, אבל את הדורות הבאים עלינו לגדל בחופש ולמען החופש, בדרך שונה.
נתאים לכל קבוצת גיל, בכל שלבי החיים, את הברכה והאושר המוסרי הגלומים בעבודה. כך שוב ישיב לעצמו עמנו את חריצותו בארץ שבע השעות.

דאגתי המתמדת תהיה ניהול בריא של ענייני המשק. לא פיצול, לא בזבוזים. אין זה curee (חלוקת שלל) לרודפי בצע ולבטלנים.

אנו קולקטיביסטים רק במקום שדורשים זאת הקשיים העצומים של המשימה. בכל השאר אנו רוצים לשמור ולטפח את היחיד על זכויותיו. מן הראוי, שהקניין הפרטי, כבסיס הכלכלי לעצמאות, יתפתח אצלנו התפתחות חופשית ומכובדת.

החברה החדשה שלנו לא דוגלת בשוויוניות. כל אחד מקבל שכר לפי עמלו ופועלו. לא חיסלנו את התחרות, אבל תנאי הפתיחה שווים לכולם.

באיזו שיטה כלכלית אתם משתמשים?
בשיטה של הדדיות. אבל אל תסיק מכך שמדובר בכללי ברזל ובחוקים נוקשים. אין בשיטה הזאת שום דבר קשוח או לא גמיש. זאת לא דוקטרינה, זה דפוס עבודה שמתנהל באופן טבעי ולא מזיק. ...
ההישג הבולט של החברה שלנו הוא שהקמתן של האגודות השיתופיות האלה וההתפתחות שלהן התאפשרו על ידי מתן אשראי, וחשוב יותר, על ידי הדרכת האוכלוסייה. המדע של המאה הקודמת הבהיר היטב מה משמעות האגודות השיתופיות, אבל בפועל הן בקושי הצליחו לחדור למשק. במקרים רבים החברים בהן היו חלשים מדי, ולא החזיקו מעמד עד לבואה של ההצלחה. האגודות נאלצו להיאבק בהתנגדות הסמויה או הגלויה של בעלי אינטרסים שהרגישו מאוימים... דרך מחשבה עייפה ומאובנת, חיכוכים, ועכבות שמקורן בנסיבות מיושנות, עשו יד אחת נגד הקמת האגודות השיתופיות. ובכל זאת, זוהי צורת הביניים בין היזמות הפרטית ובין השיתופיות. היא לא גוזלת מהיחיד את ההנעה להשגת הרכוש הפרטי ואת ההנאה ממנו, ועם זאת היא לא מונעת ממנו להתגונן, בשיתוף עמיתיו, מפני העליונות הקפיטליסטית. הסרנו את הקללה שרבצה על העניים וחיסלנו את המצוקה האבסורדית שלהם: הם הרי השתכרו פחות מהעשירים ושילמו יותר על כל דבר.

החברה החדשה שראינו כאן היא לאמיתו של דבר קרטל של אגודות שיתופיות; קרטל גדול שמנהל בעצמו את כל עסקיו, מטפח אידיאלים מתוך גישה תועלתנית ורואה לנגד עיניו את טובת הכלל.

שנת היובל... איננה תקנה חדשה. זאת תקנה ישנה של משה רבנו. אחרי שבע פעמים שבע שנים, כלומר, בשנה החמישים, חוזרות הקרקעות לבעליהן הראשונים, ללא פיצוי כלשהו. אנחנו שינינו קצת את התקנה. אצלנו חוזרות חלקות הקרקע לחברה החדשה. למשה היו מטרות חברתיות בחלוקת הקרקעות. אתם צריכים להבין שהשיטה שלנו משרתת את המטרות האלה לא פחות טוב. העלייה בערך הקרקע לא מעשירה את היחיד, אלא את החברה. ...
החלטנו להנהיג מחדש את שנת היובל, שרווחה בקרב היהודים בימי קדם.

את תשוקת הרווחים צריך יהיה לעודד בדרך בריאה. היהודי הינו חסכן, בעל תושייה ומחונן בחוש משפחתי חזק ביותר. אנשים כאלה מסוגלים לכל משלח יד, וכך יהפוך המסחר הזעיר לנטול רווחים, עד שאפילו הרוכלים הנוכחיים ימשכו ידם ממנו. למטרה זו כדאי, למשל, לעודד את הקמתם של בתי מסחר גדולים, שניתן למצוא בהם כל דבר. חנויות כל בו כאלה מחניקות כבר עתה את המסחר הזעיר בערים הגדולות. בתרבות החדשה הן ימנעו את עצם התהוותו.

אנחנו גם לא רואים במסחר הזעיר משהו רע, אלא רק טעות מבחינה כלכלית. זאת הייתה אחת הבעיות שהחברה שלנו הייתה חייבת לפתור...
אמצעי הייצור והביקוש חייבו את הקמתן של החנויות הגדולות. אצלנו אף אחד לא נהרס מכך, מכיוון שהמשק רק התחיל לצמוח. כמו כן, העניין הזה שירת מטרה חברתית ופוליטית: הוא איפשר לנו לרפא את גופם ואת נפשם של הסוחרים הקטנים שלנו, ולגמול אותם מצורות מסחר מיושנות, לא כלכליות ואפילו מזיקות.

אמנם לא ביטלנו את הכסף, אבל אצלנו הוא לא עונה על הכול. אנשי החברה החדשה כל כך משוחררים מבחינה כלכלית, עד שיראת הכבוד המבחילה כלפי העשירים נעלמה באופן טבעי.

שקלים... זהו המטבע שלנו. הענקנו ערך חדש למטבע העברי העתיק. שקל אחד שווה לפרנק צרפתי.

את רוח היוזמה יש לעודד בכל הדרכים. הקמת תעשיות תזכה להעדפה על ידי מדיניות מכס נבונה, על ידי אספקת חומרי גלם זולים, ועל ידי לשכה לסטטיסטיקה תעשייתית, שתפרסם את ממצאיה ברבים.
את רוח היוזמה ניתן לעודד בדרך בריאה. יש להימנע מחוסר תכנון האופייני לספסרים. דבר הקמתן של תעשיות חדשות יפורסם מבעוד מועד, כדי שיזמים, שיעלה בדעתם כחצי שנה לאחר בואם להקים תעשייה מסוימת, לא יקלעו למשבר ומצוקה. מכיוון שיש להודיע מראש ל'אגודה' על מגמת השקעה חדשה, יוכל כל אחד לדעת בכל שעה נתונה על מצב היוזמה התעשייתית.

בזכות הצעירים שלנו, בעלי ההכשרה הטכנית ובזכות היזמים הצלחנו להקים בארץ מפעלי תעשייה מכל סוג שהוא. לתעשייה אין מגבלות או גבולות גיאוגרפיים, היא קוסמופוליטית... באדמה שלנו טמונים אוצרות; צריך רק לדעת להפיק אותם. התעשיות הכימיות היו הראשונות שהגיעו לכאן, משום שקל להעבירן ממקום למקום.

ביום, שבו תהיה שוב המחרשה בידו המחוזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים.

אחת המשימות הייתה לארגן חקלאות בקנה מידה גדול. ...
המחרשה החשמלית היא ההמצאה הגדולה ביותר שהעניקה לנו המאה התשע-עשרה.

מדיניותו של עם שלם - בייחוד עם המפוזר בכל העולם - אפשר לעשותה רק באמצעים שאין להם שיעור, המרחפים גבוה בחלל...
האינך מבין מה הם דברים שאין להם שיעור? ומהי הדת? צא וחשוב באילו ייסורים נושאים היהודים זה אלפיים שנה בשל הפנטזיה הזאת? אכן, רק הפנטסטי מפעים את בני האדם. ומי שאינו יודע לרתום את הפנטזיה לצרכיו, אפשר שיהיה אדם הגון ביותר ומיושב בדעתו, ואף בעל צדקה ביד רחבה - את בני האדם הוא לא ינהיג, ולא יוותר לו זכר.

כשם שבזמן היוונים מצאה תקומתה של יוון חן בעיניה של האנושות, כן תעבור קריאת התפעלות על פני העולם בזמן שהיהודים הנדרסים יגביהו קומתם מתחת למטר הגידופים. ומשום כך אני מאמין כי בתקופה כזאת, אף אם מפרידה בינינו השקפה בודדת כלשהי, אף אם האחד מרחיק את האידיאל שלו קדימה יותר ואחר קדמה יותר מחברו - מאמין אני שאנו צריכים להתקרב זה לזה ולהתלכד ביחד, כי גם בנו נלחמים כנגד כולנו ביחד.
אין אני יודע, אם נזכה ונגיע לראות עוד בדור הזה את השחרור מן החרפה והצרה. הדבר הוא בגדר אפשרות, בתנאי שנהיה חכמים ונכוני החלטה. אבל זאת אני יודע, שכבר הליכתנו בלבד בדרך זו תעשה אותנו בני אדם אחרים. אנו רוכשים לנו מחדש את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, וביחד עמה קורטוב של אופי, כלומר, האופי העצמי שלנו. לא אופי אנוסי, שאול, מזויף, אלא אופי עצמי שלנו. ורק אז נהיה מתחרים עם בני אדם ישרים אחרים במידת יושר, באהבת הזולת וברוח החופש הנאצל. נשתתף בכל שטחי הכבוד, נחתור להתקדמות באמנות ובמדע, למען יאצל מזיוון של פעולותינו על העניים ביותר של בני עמנו. כך אני מבין את היהדות.

אנו הבנים השבים... כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קורבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראייה לעובדה, שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה.

גלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים.

יכול אני להבטיחכם, שהציונות אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמונתו הדתית של כל כיוון שהוא בתוך היהדות.

הציונות עוברת כמו סופה מטאטאה על פני כל היהדות. הענפים היבשים יפלו, בצמרות יש לפנות מקום בשביל הזלזלים הצעירים תמיד, הרוצים לפרוץ למעלה, אל זיו השמש.

אנו קיבלנו באמת את היהדות לידינו. אנו הננו נציגיה של היהדות. התקוממו נא נגד עובדה זו כמה שתרצו. כל מה שיש ביהדות מן הנמרץ, הצעיר והחזק, מצטרף אלינו, ורק מה שהוא רפה ידיים, בלתי מסוגל להצטרף לרעיונות חדשים, או אפילו לשמור על הישנים כראוי, רק אלה הם נגדנו.

האם תהיה לנו לבסוף תאוקרטיה? לא! האמונה אכן מלכדת אותנו, ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על כן, לא ניתן כלל למגמות התאוקרטיות של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו במחנות צבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל אל להם להתערב בענייני המדינה - עם כל הערכתה כלפיהם - פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ. כל אדם הוא חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו.

הרועים הרוחניים שלנו, שאליהם בראש וראשונה מופנית קריאתנו, יעמידו עצמם בכל כוחם לשרותו של רעיוננו. עם זה יוסבר להם מלכתחילה, שאין אנו מייסדים תאוקרטיה, אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית. אך אנו נשוב ונבנה את בית המקדש, כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו.

כל אחד חופשי לחיות באמונתו או בכפירתו, כשם שהוא חופשי לחיות בלאומיותו.

הציונות אינה מתכוונת לשום דבר שיש בו כדי לפגוע באמונתו הדתית של כל כיוון שהוא בתוך היהדות.

את היסוד הדתי השארנו על ידי אחת מהכרזות היסוד של תנועתנו לכל אחד ואחד, ואני סבור, כי זהו עקרון שכיום הוא בעל תוקף כללי. אל ינסה שום אדם להפעיל לחץ על מצפונו של אדם אחר.

אנו רוצים להניח לכל אדם למצוא 'שם', את אושרו על פי דרכו. ובראש ובראשונה גם לחופשיים-בדעותיהם היקרים שלנו. זהו צבא האלמוות שלנו, המוסיף ללא הרף לכבוש לאנושות שטחים חדשים.
על שום אדם לא תיכפה מרות, זולת זו ההכרחית לקיום המדינה ולשמירת הסדר.

אמנם גם לבתי הפועלים שלנו יהיה מראה אחיד בהכרח... אולם רצוי שהבתים הפרטיים האלה על גינותיהם, יאוחדו בכל מקום לשכונות נאות. ... בית הכנסת יבלוט בה למרחוק, שכן רק האמונה העתיקה היא שליכדה אותנו.

לורד רוטשילד היקר,
אני מאשר בתודה את קבלת מכתבך, מכתב ידידותי של יריב. שהקהילייה היהודית שאני מבקש לייסד תהיה בהכרח קטנה, אורתודוקסית ולא נאורה - לכך לא אוכל להסכים. שלוש שנים עבדתי על תשובה מקיפה שתיתן מענה לחששות כאלה ודומים להם. היא הייתה לספר ושמו 'אלטנוילנד', שיֵצא לאור בעוד כמה שבועות.

פרידריך הירהר בעידן השפל שבו התביישו היהודים בכל מה שקשר אותם ליהדותם. הם חשבו שייראו מכובדים יותר, אם לא יזוהו כיהודים. אבל דווקא כך חשפו את נשמתם האמיתית, נשמה של משרתים או עבדים משוחררים. מה הפלא שזכו ביחס מזלזל, אם הם בעצמם לא הפגינו כל הערכה עצמית? הם הזדנבו אחרי האחרים וקיבלו את העונש המגיע להם - הדחייה...
כיום נראית היהדות באור אחר, רק משום שהיהודים הפסיקו להתבייש בה. לא רק הקבצנים, מבקשי העזרה והכושלים הכירו בה מתוך רגש של סולידריות חד צדדית וחשודה במקצת, אלא גם החזקים, החופשיים והמצליחים. גם הם שבו הביתה, אל היהדות, וקיבלו ממנה יותר משנתנו לה.

עניינים שבאמונה הוצאו אחת ולתמיד מתחום העיסוק הציבורי. אין זה מעניינה של החברה לבדוק כיצד אדם מחפש את ההתעלות הרוחנית שתחבר אותו אל האלוהות הנצחית: בבית המקדש, בכנסייה, במסגד, במוזיאון לאמנות או בקונצרט של הפילהרמונית. כל אדם זכאי לבחור את דרכו כאוות נפשו.

רבי שמואל היה המורה הרוחני של אנשי כפר חדש, אשר רובם עלו ארצה מרוסיה והחלו להיאבק באדמה הזקנה, ליישב ולעבד אותה. הוא היה ונשאר רב כפרי צנוע ונאמן לקהילה... הוא נודע בחוכמתו וביראת השם שלו, וזכה בכבוד רב בזכותן ובזכות צניעותו. ... בחגים, כאשר נשא הרב דרשה בבית הכנסת של כפר חדש, באו מאמינים ממרחק רב להאזין לדבריו.

הסדר עורר את רגשותיו העזים ביותר של כל מי שמסוגל לחוש יראת כבוד כלפי הנשגב. החג הזה, היהודי ביותר מכל החגים, נגע בעברה של האנושות יותר מכל טקס שנשתמר בעולם התרבות. הוא נחגג לפני מאות שנים בדיוק כמו בימינו. ... העם הזה נותר כפי שהיה, דבק במנהגיו, נאמן לעצמו, נוצר את זכר סבלותיהם של אבותיו, הוא ממשיך להתפלל לאלוהיו, אלוהי הנצח, במלים בנות אלפי שנים. זה עַם העבדות והחרות - ישראל. אחד המסובים קרא את ההגדה העברית בלהט של חוזר בתשובה. הוא הרגיש כאילו מצא את עצמו מחדש ונחנק מרוב התרגשות. במאמצים גדולים עצר את עצמו מלפרוץ בבכי קולני. כמעט שלושים שנה עברו מאז שהוא עצמו, כילד, שאל את ה'מה נשתנה'. מאוחר יותר, כשהתבגר, חווה את ההשכלה, את ההתנערות מכל סממן יהודי, ולבסוף, באופן הגיוני את הקפיצה אל הריק, כיוון שכבר לא הייתה לו שום אחיזה בחיים. בליל הסדר הזה הרגיש כמו הבן האובד. לאחר שהסתיים חלקו הראשון של הטקס, ובשעה שמנות האוכל הובאו אל השולחן, קרא אליו קינגסקורט מעברו השני של השולחן:
"פריץ, בכלל לא ידעתי שאתה כזה עברי מושלם."
"האמת היא שגם אני לא ידעתי", ענה לו פרידריך, "אבל נדמה לי שגירסא דינקותא לא שוכחים".

כאשר ביטא דוד את המלים: "זהו בית המקדש", תקפה את פרידריך התרגשות גדולה. פרידריך לבנברג נכנס בפעם הראשונה לבית המקדש בירושלים בליל שבת. ... בצהרים עוד המו הסמטאות אדם, ועכשיו, באורח פלא, ההמולה נדמה. כמות המכוניות שנסעו ברחובות קטנה במידה ניכרת והחנויות נסגרו זו אחר זו. השבת ירדה בחגיגיות על העיר הרוחשת חיים. שומרי המסורת החלו נוהרים לבתי כנסת. מלבד בית המקדש, היו בעיר העתיקה ובעיר החדשה בתי כנסת נוספים - לכבודו של האל הבלתי נראה, ששכינתו שורה על עם ישראל הגולה זה אלפי שנים.
תחושה מוקדמת של התעלות פקדה את המוני ההולכים בדרך, שהושפעו מאווירתה השלווה של עיר הקודש.

המקומות הקדושים לנצרות יקבלו מעמד אקסטריטוריאלי על פי המשפט הבינלאומי. אנו נהווה את משמר הכבוד של המקומות הקדושים. ובעצם קיומנו נערוב בעד מילויה של חובה זו. משמר הכבוד הזה יסמל במובהק את פתרון שאלת היהודים לאחר אלף ושמונה מאות שנות ייסורינו.

לפי תפיסתנו שלנו המקומות הקדושים הם במובן נעלה מאד של המלהres nullius , ומן הדין שכך יישארו לצמיתות. המקומות הקדושים אינם יכולים להיות שייכים לשום צד, כי הם שייכים לעולם התרבות כולו.

כשמדובר במקומות קדושים, לבעלות הפיסית אין חשיבות, והרגש הדתי יבוא על סיפוקו בצורה טובה יותר דווקא אם מקומות הפולחן לא יהיו בבעלותה הבלעדית של מדינה כלשהי. לפי מונח משפטי מן החוק הרומי, המקומות הקדושים נחשבים ל- res sacrae extra commercium, מקומות קדושים שאין לסחור בהם. זה היה האמצעי המוצלח היחיד להבטיח שהם יישארו לנצח קניינם המשותף של כל המאמינים הדתיים.

בתי התפילה שלנו עומדים זה ליד זה, ואני מאמין באמונה שלמה שתפילותינו מתאחדות אי שם במרומים וממשיכות דרכן יחד, עד שהן מגיעות לאבינו שבשמים.

אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך.
המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. ...
אם נקבל אי פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר מה, אנקה אותה תחילה.
כל מה שאינו קדוש אֲפנה, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ארוקן את קִני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות שאינן קדושות, ואת הבזרים אעביר למקום אחר. ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה נוחה, מאוּוררת, מתועלת.

אדיר היה הרושם בירושלים, גם בעזובה של היום רואים את עקבות יופייה הקדום, ועיר זו של גבעות רבות, המזכירה בכמה דברים את רומא, יכולה להיות שוב עיר עולם נהדרת. רואים היטב את דמותה של העיר בעתיד, שעה שמשקיפים מהר הזיתים למטה. את כל העיר העתיקה, המקודשת, צריך לטהר מעסקי חולין היומיים. את כל אותם הרוכלים המלוכלכים והרועשים צריך יהיה להוציא מחוץ לחומות הללו המכובדות על כל הדתות. מעונות פועלים, בתים זולים, צריך יהיה להקים בסביבתה של העיר. את השווקים יהיה צורך להוציא מן העיר עתיקה ולהעבירם למקומות מתאימים. העיר העתיקה המטוהרת בדרך זו תהיה מופרשת למוסדות צדקה ויראת שמים של כל הדתות, שתוכלנה לבצע את חלוקת השטח הזה ביניהן בדרך שלום. את כל העיר העתיקה אפשר יהיה לשפץ לאט, לאט, בסגנונה הקדום, אבל בתנאי בריאות מודרניים, והיא תהיה כאבן יקרה מיוחדת במיטבה, שתשתבץ בתוך העושר של כרך מודרני .

את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כבתוך כמוסה. הייתי מוציא מתוכה את כל הסחר ומכר של חולין, ורק בתי תפילה ומוסדות של חסד וצדקה יוותרו בין החומות העתיקות פנימה. ועל מורדות הגבעות סביב-סביב, שיוריקו בעקבות עמלנו, תשכון לה ירושלים חדשה מפוארת. בדרך אל הר הזיתים יטיילו נוסעים הדורים מכל קצות תבל. על ידי עבודת טיפוח אפשר להפוך את ירושלים לאבן חן. כל הקדוש יישמר בין החומות, כל החדש ייפרס סביב-סביב.

היו עוד רגעים אחרים מרגשים ונוגעים עד הלב, כמו למשל הכניסה בליל ירח אל עיר הקודש ירושלים. הקונטורות של החומה העתיקה, עטופות ערפל, התנשאו אל הרקיע, ובבת אחת נעשה לנו מובן, כי מלבד הכיסופים המסתוריים ריטטה בוודאי בתפילותיהם העתיקות של היהודים גם תשוקה ארצית לשיבה לירושלים... זו הייתה עיר נהדרת, היושבת נישאה וגאה בין ההרים, וכשעמדנו לאחר ימים אחדים על הר הזיתים וראינו משם את מראה העיר כולה מתחתינו, כמו שמשקיפים מעל הג'ניקולו על פני רומא, אמרנו לעצמנו בנפשנו, כי גם ירושלים יכולה עוד לשוב ולפרוח ולהיות עיר רבת תפארת בתקופה שאותה אנו מכירים.

שאלת המקומות הקדושים?
אבל אין איש מתכוון לפגוע בהם לעולם. כפי שאמרתי וכתבתי פעמים הרבה: מקומות אלו איבדו מכבר את סגולת שייכותם שייכות בלעדית לדת אחת, לגזע אחד או לעם אחד. המקומות הקדושים הם, ויישארו קדושים לעולם כולו, למוסלמים ולנוצרים וליהודים. השלום העולמי, שכל האנשים הטובים נכספים לו בלהט, סמלו יהיה בהסכמת אחים על המקומות הקדושים.

כל המבנים שימשו למטרות צדקה או דת. היו שם אכסניות לעולי רגל, מוסדות קהילתיים, בתי חולים ומוסדות לחולים חשוכי מרפא. כל אלה שירתו את הנוצרים, את המוסלמים או את היהודים ועמדו זה לצד זה בשורה. על חלקת אדמה גדולה ומרובעת עמד ארמון שלום רב הרושם, שאירח כנסים בינלאומיים של אוהבי שלום ושל אנשי מדע מכל התחומים. העיר העתיקה הייתה אתר בינלאומי ושימשה מולדת לעמים רבים; היא הייתה ביתו של האנושי מכל: הסבל.
אבל, כאן גם התקבצו כל צורות הסעד שהאנושות פיתחה במשך ההיסטוריה כדי להיאבק בסבל: האמונה, האהבה והידע.
כל מי שהתהלך בסמטאות האלה, דבק בו בהכרח הלך רוח דתי, תהיה עמדתו כלפי הדת אשר תהיה. האנשים שנפגשו כאן במקרה או במתכוון בירכו זה את זה בשתיקה לבבית. השבת שכנה בלבבות.

בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז, והימני - יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת'. כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ...
בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר. הצלילים נגעו בנימי נפשו של פרידריך. זה היה מוזר; הם החזירו אותו לעבר הפרטי שלו ולימים רחוקים בהיסטוריה של עם ישראל. המתפללים סביבו נעו ומלמלו את מילות התפילה, אבל במוחו עלו חרוזים יפים מתוך השירה הגרמנית: 'מנגינות עבריות' מאת היינריך היינה. הנה שוב ירדה שבת המלכה שקוראים לה 'הנסיכה השוקטת'. חזן המקדש פתח בשירת המזמור הנושן, שבמשך מאות שנים הפיח בנפשו של העם היושב בגולה געגועים לציון. זה היה המזמור של המשורר האציל שלמה בן הלוי (המקובל שלמה אלקבץ), שהושר בבתי כנסת רבים מספור בכל קצות תבל: 'לכה דודי לקראת כלה'.

המחשבות הללו, שהיו רוויות בצלילי המנגינות העבריות, הבהירו לפתע לפרידריך את המשמעות של בית המקדש. בימי קדם, בתקופת מלכות שלמה, בית המקדש המעוטר בזהב ובאבנים יקרות היה סמל לעוצמה ולגאווה של עם ישראל. ... אבל לא על מבנה נראה לעין ונתפש בחושים, מפואר ככל שיהיה, שפכו היהודים דמעות במשך אלף ושמונה מאות שנים. לא על חורבות המבנה ההרוס בכו. בכי כזה לא היה אלא שטות. לא ולא; הם נאנחו על מה שהיה נסתר מן העין, אבל בא לידי ביטוי באבני בית המקדש. את הדבר הנסתר הזה פרידריך חש בבית המקדש שנבנה מחדש בירושלים. לבו התרחב והתמלא יראה. במקום הזה עומדים בני עמו העתיק של אלוהים ששבו לארצם, ונושאים את עיניהם אל הנסתר. הם עומדים כאן כפי שעמדו אבותיהם בימים עברו על הר המוריה.
היהודים התפללו בדבקות... בכל קצוות תבל... אלוהים הבלתי נראה, שכבודו מלא עולם, היה קרוב אליהם או רחוק מהם באותה מידה בכל אתר ואתר - ולמרות זאת קם המקדש במקום הזה. מדוע?
משום שרק פה עם ישראל היה עם חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר. בעבר, נבעה תחושת האחדות של בני העם הזה מרדיפות, מדיכוי ומחיים בגיטו. מאוחר יותר, כאשר עמי התרבות העניקו להם שוויון זכויות, הם ידעו חופש. בגטו, היו היהודים חסרי כבוד, חסרי זכויות וחסרי מגן; כשעזבו אותו, הפסיקו להיות יהודים. שני הדברים היו חייבים להתקיים יחד: החופש ותחושת האחדות. רק כאשר זה קרה, ניתנה להם הזכות להקים את בית האלוהים הבלתי נראה, הכל יכול. הילדים מדמים לעצמם את האלוהים אחרת מן החכמים, אבל הוא קיים בכל מקום ביקום כהתגלמות השאיפה אל הטוב.

בדרך ברומא הישנה-החדשה, עלתה בי המחשבה לבנות בירושלים רחוב שייקרא רחוב התפוצות, ושיהיו בו סגנונות הבנייה של כל הזמנים ושל כל העמים שעברנו דרכם.

בני החברים שלנו זכאים ללימודים חינם בכל שלב במסלול ההשכלה, כולל האוניברסיטה.

בתי הספר יהיו מבנים ידידותיים, בהירים, טובים לבריאות, מצויידים בכל אמצעי ההוראה החדישים. בנוסף לכך, בתי הספר להשתלמות מקצועית יכשירו את בעל המלאכה הפשוט, ויקנו לו ידע טכנולוגי והיכרות קרובה עם מקצוע המכונאות, מתוך שאיפה להביאו לרמה גבוהה יותר. כמו כן יוקמו מוסדות בידור לעמם, ש'אגודת היהודים' תנהל אותם מגבוה, כדי לפקח על המוסריות.

נהגו... לשגר משלחות תלמידים לארצות זרות, בהשגחת מוריהם, והצעירים למדו שם את שפת המקום ואת מנהגיו. שנות הלימוד אוחדו בצורה מתוכננת עם שנות הנדודים. הצעירים האלה היו עשירים יותר בתכנים מעמיתיהם, והשכלתם - לא רק שהייתה שלמה יותר, אלא גם משתלמת יותר כלכלית... רק התלמידים הטובים ביותר מכל מוסדות החינוך בארץ התקבלו למשלחות האלה; הנוהג הזה הביא את התלמידים להתייחס ברצינות ללימודיהם, שכן שאיפתם הגדולה ביותר הייתה להיבחר למשלחת בית הספר. בדרך זאת היה אפשר לא רק לרסן את ההרפתקנות האופיינית לבני הטיפש עשרה, אלא גם לעצב אותה ולנצל אותה.

אנו היהודים ממלאים תפקיד בחיי האוניברסיטאות בעולם כולו. בקרב הפרופסורים בכל הארצות יש יהודים, ויש לנו מלומדים גדולים בכל התחומים. יכולים אנו להקים בממלכה של הוד רוממותו הקיסרית אוניברסיטה יהודית, בירושלים, למשל. ...
האוניברסיטה היהודית צריכה לאחד את כל הסגולות המדעיות של הטובות באוניברסיטאות ושל הטובים במכונים הפוליטכניים והמדרשות החקלאיות הגבוהות. המוסד הזה לא יהיה ראוי לשמו אם לא יעמוד ברמה הגבוהה ביותר. רק אז יוכל לתרום תרומה של ממש למדע, לסטודנטים ולממלכה.

באקדמיה היהודית טופחו האמנות והפילוסופיה וזכו לעצמאות. גם האקדמיה הזאת לא הייתה המצאה חדשה. היא נוסדה על פי הדגם של האקדמיה הצרפתית, הקיימת זה מאות שנים. ...
לחברי האקדמיה הוענקה משכורת שפטרה אותם מכל דאגות פרנסה, כדי שלא יצטרכו לפזול הצדה בעת עיסוקם באמנות, בפילוסופיה או במדע. מובן מאליו שארבעים החברים היהודים היו חופשיים מרגשות לאומניים. החברים הראשונים במוסד באו מתרבויות שונות ויצרו אחדות על בסיס אנושיותם. הם קבעו דפוסים בלתי ניתנים לשינוי, כיוון שהם עצמם בחרו את ממשיכיהם. התקנה החדשה של האקדמיה נוסחה בזו הלשון: "המשימה המוטלת על האקדמיה היהודית היא לבקש את פועלם של היחידים לטובת האנושות".

אנחנו חברה של אזרחים שמחפשים סיפוק מעבודה בלבד, ושרוצים לעצב לעצמם את החיים. נסתפק בזה שהצעירים שלנו יפתחו גוף חזק ובריא. אנחנו מעצבים את הגוף ואת הנפש של בני הנוער בעזרת אגודות התעמלות וקליעה למטרה, שעושות את זה היטב: לא צריך יותר מזה, כמו בשווייץ. אנחנו גם עורכים תחרויות לפי המודל האנגלי: כדורת, כדורגל ושיט.

בערב, אם תרצו, נלך לתיאטרון, לאופרה, או לאחת ההצגות בשפה האנגלית, הצרפתית, האיטלקית או הספרדית.

"האדונים ודאי לא ירצו לראות הצגה כמו אלה שאפשר לראות בלונדון, בברלין או בפריס. החודש מבקרות בחיפה להקת תיאטרון צרפתי מצוינת והלהקה הטובה ביותר באיטליה, אבל אני מתארת לעצמי שמחזה יהודי יעניין אתכם יותר".
"יש מחזות יהודיים?" שאל פרידריך בפליאה.
קינגסקורט התלוצץ:
"מה, לא שמעת שהתיאטרון התגייר?"
שרה העיפה מבט בעיתון.
"היום מעלים בתיאטרון הלאומי מחזה תנכ"י: 'משה' ".
"יצירה מעולה", הסביר דוד.
"אבל רצינית מדי. באופרה מציגים את 'שבתאי צבי'. בכמה תיאטראות עממיים מציגים קומדיות ביידיש. הן מצחיקות, אבל בטעם רע. אני ממליצה על האופרה".

בקהל אפשר היה להבחין בתלבושות מזרחיות צבעוניות לצד לבוש מערבי. נראה היה שזהו צומת דרכים ונקודת מפגש של בני כל העמים: ערבוביה של סינים, הודים וערבים בתנועה זורמת. עם זאת, הלבוש המערבי שלט בכיפה והרושם הכללי שעשתה העיר היה מערבי מובהק.

המארח ושטיינק הסבירו לו דברים רבים על תפקידן של האמנות והפילוסופיה בחברה החדשה. רק עכשיו, כששמע את הצייר איזקס מדבר על כך בקולו הנעים, עלה בדעתו שעד כה לא שוחחו עמו על הסוגיות האלה. הוא ראה את בית המקדש ואת המכונות החשמליות, את העם העתיק ואת הצורות החדשות של הארגון החברתי באלטנוילנד; אבל מה עם הצרכים הרוחניים של בעלי הנפש האנינה בתחומי האמנות והמדע? זו הייתה אחת הטענות החמורות ביותר שהשמיעו בעבר אנשים מודרניים לכאורה נגד התנועה הציונית. הם הציגו את רעיון העם היהודי כריאקציה אווילית, מפלצת מטילה אימה. עכשיו שמע פרידריך מפי הצייר איזקס שמצב הדברים שונה באופן מהותי. בחברה החדשה אין זכר לבערות ולבורות, אף שהיא מאפשרת לכל אדם להיות מאושר על פי דרכו.

אין האידיאל הציוני שולל את הרעיונות ה'הומניים' של אהבת האנושות הכללית; הוא כולל אותם. אלא, שאין אנו רוצים להיות קוסמופוליטיים חסרי מין, אלא להודות בלאומיותנו, בשעה שאנו מטפחים את העקרונות הנעלים ביותר של ההומניות... יהיה זה בעתיד אחד מן התפקידים היפים והגדולים ביותר של הציונות להוכיח במעשה ובהתנהגות, כי שום דבר אנושי לא זר לנו, גם אם רוצים אנו להיות חופשיים עד כדי כך, שלא נתכחש לגזע שלנו... אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו, אז גם יאמינו לנו יותר, כי אנו יכולים להיות נאמנים גם לאחרים...

יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנו. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה; הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה; הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך, כך בכל פסיעה ופסיעה שאנו הולכים לפנים, אופקנו הולך לפנינו, ובפרספקטיבה אנו רואים לפנינו תכלית עוד יותר גדולה ונאצלת, שאליה נשתדל לשים את פנינו...
אינסופי, אינסופי הוא האידיאל. לא ידעתי, עד שבאתי אל התנועה, כי הנוצרים כיהודים רואים את שיבתנו כתחילתם של ימי פלאות. פלא הימים האלה יהיה שאיפתנו אל האידיאל האינסופי שלנו, האצלתה של האנושות.

קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.

אולי עשוי מישהו לראות קושי בעובדה, ששוב אין לנו שפה משותפת, הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת, כדי לקנות בשפה זו כרטיס רכבת? לא זה המצב.

אין אני חושב על לאומיות עברית. מבחינה לשונית - אני גרמני. ... העברית היא לשון עבודת האלוהים שלנו. אנו עם, עם אחד, מכוח תולדותינו, בכוח הלחץ הישן והרדיפות החדשות החוזרות ונשנות. אף ניסיון בלבד, לשים ולדחוס יהודים מודרניים לתוך העברית, או סכנה, ולו תהיה רחוקה, של אי סובלנות פנימית דתית - יש בהם כדי לקפח שיתוף פעולתם של העוזרים הנחוצים ביותר דווקא: בני עמנו המשכילים, להם אנו זקוקים, ומן ההכרח שיהיו אנשי חיל. על אילי הכסף נוכל לוותר, ואפילו נוכל, אם יבקשו להילחם בנו, לצעוד כנגדם. אולם אנשים אנו צריכים, אנשים, אנשים, אנשי חיל.

אני סבור שהלשון העיקרית צריכה לפלס לעצמה את דרכה ללא כפייה. אם נקים מדינה עברית חדשה, היא תהיה לא יותר מיוון חדשה. אם לא נכלא את עצמנו בגטו לשוני, כל העולם הוא שלנו.

בעת השתילה מחדש יש לשמור על כל מנהגי המקום בחיבה. מקלות מלוחים, קפה, בירה, בשר מהסוג שרגילים אליו וכו' - כל אלה אינם דברים של מה בכך.

בצאתנו ממצרים שנית, לא נשכח מאחורינו את סירי הבשר.
בכל אגודה מקומית, יכול ועתיד כל אחד לשוב ולמצוא את הרגליו הקטנים, אך הם יהיו טובים, יפים ונעימים יותר.

כשבעים איש מרוסיה הופיעו בקונגרס, ואנו יכולנו לומר בוודאות, שהם מייצגים את דעותיהם ואת רגשותיהם של חמשה מיליוני היהודים ברוסיה.
ואיזו חרפה היא לנו, שהאמנו כי אנחנו מעולים מהם. כל אלה הפרופסורים, הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים, החרשתנים והסוחרים, יש להם רמת השכלה שבוודאי אינה נמוכה מזו של המערב-אירופיים. הם כותבים בממוצע בשתיים או בשלוש לשונות תרבות חדישות, וכי כל אחד מהם בוודאי מוכשר במקצועו - דבר זה אפשר לשער על פי התנאים הקשים של מלחמת הקיום, שבה הם צריכים לעמוד בהם בארץ מגוריהם. ...
יש להם אותה האחדות הפנימית שאבדה לרוב היהודים האירופיים. הם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אבל בלי יוהרה לאומית מוגבלת ומחוסרת סובלנות, שאמנם גם קשה היה להבין אותה במצבם הנוכחי של היהודים. אין מענה אותם המחשבה שיש להתבולל, מהותם היא פשוטה ולא קרע בנפש. היהודים הרוסים האלה נותנים בכל מהותם את התשובה על השאלה הקנטרנית ששואלים אותם פטפטנים עלובים לעתים קרובות: אם הלאומיות היהודית לא תביא עמה כתוצאה בלתי נמנעת את ההתרחקות מן התרבות האירופית? לא, האנשים האלה הולכים בדרך הנכונה בלא חיטוטים יתרים, אולי גם מבלי שהרגישו בכך קושי בזמן מן הזמנים. אין הם מתבוללים בשום אומה אחרת, אבל הם שקודים ללמוד את כל הטוב מכל העמים. כך הם מצליחים להיות זקופי קומה ואמיתיים, והרי אלה הם יהודי גיטו, יהודי הגיטו היחידים, שעוד ישנם בימינו. לאחר שראינו אותם, הבינונו, מה נתן לאבותינו את הכוח להחזיק מעמד בתקופות הקשות ביותר. בדמויות אלו נתגלתה לנו ההיסטוריה שלנו במלוא ייחודה וכוח חיוניותה. אנוס הייתי להרהר בכך, שבזמן הראשון היו טוענים כנגדי לעתים קרובות: רק את היהודים הרוסיים תוכל לרכוש לעניין הזה. אילו אמרו לי כיום שוב דבר זה, הייתי משיב: זה מספיק!

אדון מאד נכבד! ....
הלא שמעת, אם לא ידעת, ותדע הפעם גם מפי המגילות והחוברות הנשלחים לך כעת, כי התעוררה בלב עמנו האהבה הישנה לארץ אבותינו הקדושה, וכי האהבה הזאת קיבלה בימים האחרונים פנים חדשים ותהי לתנועה גדולה המקפת את כל היהודים בכל ארצות פזורינו, ותתגשם ותהי לדעת מדינית מתאמצת לצאת מן הכוח אל הפועל. עמנו בא לידי הכרה פנימית כי רק בכוח המאמר - "אם אין אני לי מי לי" - יוכל להביא לו ישע ופדות מכל צרה ומצוקה המתרגשות ובאות עליו, ויתעורר ויאמר לכונן לו מושב בטוח במשפט גלוי בארץ אבותיו, לייסדו על פי דת ודין השוררים בארץ. והיה כל איש ואיש מבני עמנו אשר לא יוכל לשבת בתוך העמים האחרים בארץ גלותו, או אשר לא יאבה להישאר בתוכם, וילך ויישב בארץ ישראל ונתון יינתנו לו כל האמצעים למען אשר יוכל לשבת בטח תחת ממשלת השולטאן השורר בארץ, כאזרח נאמן לכל חוקתו.
התנועה הגדולה הזאת היא התנועה הציונית...
עבודתנו הכי נכבדה לעת כזאת היא להשתדל בדבר אחדות היהודים בכל מקום שהם. הנה לנו לרכוש בראשונה את לבות כל אחינו המפוזרים, כי יתנו ידם לנו, וכי כל אלה אשר אהבת עמם ואהבת ארצנו הקדושה נטועה בנפשם יחסו תחת דגלנו. ...
והנה, נעיר בזה את אזני כבודך כי נחוץ הדבר למהר לעשותו, באשר, כי גם בשנה הזאת יתכנס קונגרס ציוני... ומאד מאד תגל נפשנו לראות בבאים גם את צירי ישראל מארצות מרוקו, טוניס, אלג'יר וכו', לוקחים חלק בההצעות ובהחלטות.
לקראת מענה כבודך נחכה מאד. ...
ברגשי כבוד ובברכת ציון, ועד הפועל של הקונגרס הציוני,
ד"ר הרצל ד"ר א' קוֹקֶעש
הנשיא המזכיר

אחים יקרים!
שמחתי באומרים צירים באו אלינו מעבר להרי קוקז, לעבוד אתנו שכם אחד את עבודת העברי ותחייתו.
ויהי לי עונג לראות את פני השליחים האלה בקרב קהל הצירים. הלא אנשים אחים אנחנו והמרחק איננו מפריד ביננו.
והנני שולח אליכם ברכה מקירות לבי, היו ברוכים באהבתכם הקדושה לציון. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
הערצל

הנשים לא תורשינה בשום פנים לעבוד עבודה קשה, ואסור יהיה להן לעבוד שעות נוספות. נשים הרות תהיינה פטורות מכל עבודה ותהיינה נזונות מן ה'חליפין' ביד רחבה במיוחד, שכן דרושים לנו לעתיד דורות חזקים.

בציונות כבר נפתרה למעשה שאלת הנשים. בקונגרס באזל נכחו גם נשים צירות בעלות שיווי זכויות.

הציונות בתורת תנועת תרבות קשורה בכל שאר תנועות התרבות. זהו מפעל תרבותי מובהק, לעורר חיים חדשים על קרקע בעלת עבר גדול, להרים שכבות עממיות נרחבות אל רמה מוסרית ואסתטית גבוהה יותר. כל המצאה, הבאה מבית המלאכה של התרבות החדישה, היא אמצעי עזר להגשמת הרעיון הציוני.
גורלה של תנועת השלום [של הבארונית פון זוטנר] מדגים את גורלם של רעיונות חדשים, לעג או אדישות מצד הקהל עומדים על ערשו של הרעיון הצעיר. אולם במרוצת הימים רוכש לו הרעיון את הכרת הציבור. תפקידן של הנשים הוא לקרב את יום ההכרה הזה, על ידי סיוען למפעל הציוני.

מה הן הנשים בשביל הציונות? אינני רוצה לומר: לא כלום. מה היו יכולות, מה היו צריכות להיות? אולי הכול. ואם תמצא תעמולתנו את הדרכים הנכונות, בהכרח גם נגיע לידי כך. ...
כל אישה היא נקודת מרכז של חוג קטן או גדול. ובחוג הקטן הזה יכולה היא לפעול הרבה, היא יכולה לחנך תלמידות, שתהיינה לתועמלניות גם הן, ולנקודת מרכז של חוגים חברתיים; ולפי מתכונת גידולו של כדור שלג, שוב תחנכנה גם הן תלמידות חדשות, שתהיינה תחילה טוראיות ולאחר מכן אלופות של הרעיון הציוני. הן תוכלנה לספר על היופי שהיה אצור בתוך הציונות, שעה שהרעיון עדיין היה עני וצעיר לימים ונשען על עניים ועל צעירים בלבד... הן יכולות להצביע על החיים הנרקמים מסביב לציונות, חיים של התעוררות נפש המביאים אחרים לידי התעוררות נפש...
זאת היא צורה של חינוך עצמי ושל התעלות עצמית, שתהיה לתועלת גם לדור הבא - שלא כדרך בילויי ההבל השונים. שכן, האישה היא ציונית טובה, היא גם אֵם אחראית מאד ורואה את הנולד. ... האֵם חייבת להבין כי הציונות, אִם גדולה וחשובה היא, הרי היא גדולה וחשובה במיוחד בשביל הילדים, שהרי הם אזרחי העתיד, ועל כל פנים של העתיד הציוני, אם יקדים לבוא ואם יתמהמה ... אֵם המבינה את הציונות תטפח אותה לא בשבילה בלבד, אלא גם בשביל ילדיה.

בחברה החדשה שלנו לנשים יש שוויון זכויות מלא. ... זכות הנשים לבחור ולהיבחר מובנת אצלנו מאליה. הן עבדו יחד אתנו בבניית המוסדות, וההתלהבות שלהן מהחזון המשותף המריצה את הגברים.

הנשים שלנו נבונות מספיק כדי לא להתעסק בענייני ציבור על חשבון הרווחה האישית שלהן.